איך זה מרגיש כשעושים לך שיימינג על לא עוול בכפך?

הרשו לי לספר לכם סיפור שקרה באמת, מעשה בחרא של בן אדם וקקי של כלב. עשו לי שיימינג. אמיתי. הפיצו תמונות שקשורות אלי למטרת ביוש. לא "ביי" ו"אוש" חמוד כזה של סלנג, אלא ביוש של בושה, של לבייש בעיני ציבור רחב. איך זה הרגיש? די חרא, ליטרלי.

הסיפור הוא כזה: תינוקי שלי היה חולה. גם בשגרה מדובר בטיפוס צווחני, והדרך הכי טובה להרדים אותו, כלומר עם מינימום של צרחות, הייתה בטיול בעגלה. על אחת כמה וכמה כשהוא חולה. באותו הבוקר ירדנו לטיול הרדמה מספר 3, כשהכלבה הקשישה שלי, שולה, התעקשה דווקא עכשיו להידחף לטיול המעיק הזה. היא רצה כל כך מהר למעלית, שלא הספקתי לקחת רצועה.

לירון שמם ושולה | צילום מסך מהאינסטגרם

למטה, בחצר המתחם הסגור שבו אנחנו גרים, היא הסתובבה לה כצעירה פוחזת, בעודי מנסה להרדים את צווחני, שקולות הבכי שלו גרמו לי לנוע במעגלים תזזיתיים, פלוס שילוב של פולסים קדימה ואחורה. בינתיים גברת שולה החליטה להטיל את צרכיה כעשרים מטרים לפנינו, באמצע השביל, מנוולת. בעודי נעה לעבר המפגע, הבחנתי באדם, שנקרא לו מאפיר השיער, שזינק קדימה כצ'יטה מורעבת לעבר השביל עם סמארטפון שלוף ותעד את הקקי ואת הכלבה מכל כיוון. הוא היה כל כך מסופק מהטרף, כך שלא הרים את הראש והבחין שממש מאחוריו, דולקת אם רצוצה עם עגלת תינוק ביד אחת ושקית לאיסוף קקי ביד השנייה.

>> לריהאנה יש את התגובה המושלמת לפאט שיימינג

שפת הגוף של מאפיר השיער הבהירה לי שהמשך יבוא, מה שנקרא, אך הוא מיהר פנימה לפני שהספקתי להרגיע אותו שמדובר באוספת קקי תמידית. זרקתי את השקית לפח וחזרתי למסע ההרדמה המייגע. בתוך זמן קצר התמונות הקשות החלו לזרום לקבוצות הוואטסאפ של המתחם. זה משהו שקורה בעידן הזה, לכל אחד יש קבוצת וואטסאפ של הבניין, של הרחוב, של השכונה, אצלנו יש גם קבוצה לפרטי יד שנייה, להשאלות, להורים לילדים, למכירות והשכרות של דירות ועוד, ככה זה בעידן שבו כבר לא דופקים בדלת לשאול למי יש זוג ביצים להשאלה, שולחים הודעה בקבוצת הוואטסאפ האזורית והנה אפשר לבחור האם להשאיל ביצי חופש, ביצים אורגניות או אולי תחליף טבעוני. בכל אופן, הביוש היה המוני, אדם אחד אף הגדיל לעשות, ליטרלי, וערך את התמונה למצב תקריב, כדי שהקקי של הכלבה ייראה אימתני יותר.

אולי בגלל שזה קרה בסוף שבוע די חרא, ליטרלי, החלטתי לענות. וגם כי שולה חמודה בסך הכל ולא מגיע לה שמעתה יביטו עליה בבוז גדול כשהיא יורדת לסיבוב דאווין בגינה. בכל מקרה כתבתי למאפיר השיער ולמצודדיו שהכלבה היא שלי, שהייתי ממש מאחוריה בדרך לאיסוף הקקי, ושאילו המתעד היה יותר אדם מאשר כלב, אולי הוא היה מציע עזרה לשכנה במצוקה במקום לצוד את הקקי של הכלבה שלה. אולי אם הוא לא היה מניח את הרע ביותר על השכנים שלו, הוא היה מגלה שהוא בעצמו רע יותר מהדימיון שלו.

בתגובה הוצת דיון על כך שלא קשרתי את הכלבה וכעונש אפילו נזרקתי מקבוצה אחת. ככה יעשה לאיש, העידן הזה. ובפנים, באזורי הלב והלחיים שלי, התחושה הייתה מבאסת, קצת מלחיצה אפילו. לראשונה קיבלתי טעימה פצפונת ממה שמתארים קורבנות שיימינג, איך זה מרגיש כשמעשייך הוצאו מהקשרם, כשמסתכלים עלייך בבוז, וכל זה על לא עוול בכפי או בכף רגליה של שולה הגברת. אני תמיד אוספת את החרא של הכלבה שלי. אני מאמינה שרוב בעלי הכלבים עושים בדיוק את זה, כי אנשים שיש להם כלבים הם אנשים טובים יותר. הם אנשים שאוהבים לדאוג ליצורים אחרים ולא רק לתחת שלהם.

מה נהיה מאיתנו, אנשים, ציידים עם סמארטפונים שרק מחכים לתעד ולהשחיר ברבים את מי שמרגיז אותנו?

הדיונים בקבוצות הוואטסאפ הרבות, וגם בפרטי, נמשכו עד הערב. נלחמתי עד שאחרון הדיירים והשכנים יכיר בצדקתנו. הלכתי לישון חפה מפשע, אבל בלב חמוץ ומוח קודח – מה נהיה מאיתנו, אנשים, ציידים עם סמארטפונים שרק מחכים לתעד ולהשחיר ברבים את מי שמרגיז אותנו? איך ייתכן שאדם, שכן, כל כך מסופק מלצלם קקי של כלב עזוב על רצפה, מאשר להרים את הראש ולראות מאחוריו את התינוק הצורח והאימא המסכנה שלו. איך עדיף לצלם ולהשחיר מאשר אולי להציע עזרה, לא לאסוף חלילה, מספיק לנענע את העגלה בזמן שאני מנקה את הקקי. די מהר הגיע אלי גם מספר הטלפון של הצייד אפור השיער. לא צריך להית חכם גדול, הרי לכל טקסט ותמונה בוואטסאפ מופיע גם מספר טלפון. עשיתי ריפליי בפרטי וכתבתי לו, שיש לי כל כך הרבה דברים רעים להגיד לו, אבל במקום זה אני מאחלת לו חיים נעימים יותר, בהם, שכשהוא ייצא מהבית לקחת אוויר – הוא יוכל לראות את השמש מחייכת, את הפרפר הלבן שהגיע לביקור, את השכנה הנחמדה שילדה לא מזמן, ולא לראות רק את כל מה שחרא בחיים האלה. ליטרלי.