"איזה נשים מארגנות מחאה בשש בערב?"

הערב תתקיים בתל אביב הפגנת הנשים במחאה נגד האלימות הגואה כלפי נשים, שהגיעה לגבהים חדשים בתקופת הסגר והקורונה. 8 נשים נרצחו בתקופה הזו 11 נשים ותינוקת נרצחו מתחילת השנה על פי החשד על ידי בני משפחתם. נתון מזעזע שיתווסף לסטטיסטיקה היבשה של 20 נשים בממוצע שנרצחות מדי שנה בישראל על ידי קרוב משפחה. דמן זועק, אבל איש אינו שומע. בטח לא בשולחן הארוך בממשלה, בין עוטי החליפות והמסכות והמרפקים שחוגגים שם בירושלים.

והנה, שוב, מתעורר קול מחאה, הפגנת הנשים שתתקיים הערב (שני, 1/6/2020 בשעה 18:00) בצ'ארלס קלור בתל אביב, תחת תמיכה של עשרות ארגוני נשים שאף יספקו הסעות מכל רחבי הארץ. כמה חשובה המחאה הזו, והלוואי שהיא תצליח לעורר להדים ולמנוע את הנרצחת הבאה. הלוואי.

עדיין מטולטלת מסיפורה של מיכל סלה ז"ל ומהתמונה של הנרצחת האחרונה, מאיה ווישניאק, רק בת 22, אני מאוד מעוניינת לצאת לצעוד ולהצטרף למחאה הזאת, לזעוק את זעקתן, לעשות מה שצריך כדי לעצור את האלימות הזאת. אני כל כך מעוניינת, שאפילו סימסתי לחברה הכי דעתנית שלי והצעתי לה שנלך ביחד, נקדיש את דייט יום ההולדת שקבענו לי למען המטרה החשובה הזאת. כלומר לא רק ללכת לצעדה, אלא גם להביא איתי מישהי, זה שיא האקטיביזם של 2020, שבהן במקסימום אנחנו נשתף איזה פוסט בפייסבוק או לעשות אטנדינג לאירוע שאין לנו כל כוונה להגיע אליו. ואני דווקא התכוונתי להגיע, לא אכפת לי אפילו להסתכן בקורונה, למען המטרה החשובה הזאת. אבל אני לא אגיע הערב, למה? כי איזו אימא יכולה להוציא את האג'נדות שלה לסיבוב בשש בערב?

מיכל סלה ז"ל | צילום מסך מפייסבוק

מאיה ווישניאק ז"ל | צילום מסך מפייסבוק

מי קובע, או כנראה קובעת, מחאת נשים שמתחילה בשש בערב? נשים שאינן אימהות ככל הנראה. כי אימהות מכינות ארוחת ערב בשש, ועושות מקלחות, ומפרידות בין אחים, ומרגיעות בכי של עייפות, ומכינות בקבוק, או חולצות שד וצולחות את השעות הכי מאתגרות של היום – שש עד שמונה בערב. אני קרייריסטית, אקטיביסטית, בליינית, אבל קשה לי מאוד לצאת בשעות האלה מהבית. "איפה אבא" חברה שאלה היום. אבא לא יכול להניק. הסברתי. את שקיות החירות שלי, חלב שאוב קפוא שיוצר בעמל רב, אני מעדיפה לשמור לפעמים בהן אני צריכה לצאת לעבוד ולהרוויח כסף, שממש, אבל ממש, חסר כרגע בעו"ש שלי. אפשרות אחרת היא להביא מטפלת, בהמשך ישיר למצב העו"ש שלי, אני לא אשקיע 150 שקלים ואשלם למישהי מאוכלוסייה חלשה יותר, כדי שאני אוכל לצאת להפגין. מה עשינו בזה?

וכך, ברגע, הרצון שלי לצאת ולמחות מתאפסן במגירת הדברים-הטובים שאעשה-למען-האנושות-כשיהיה-לי-זמן. רק שהפעם נוספה גם שכבה אחת של כעס, כי זו לא עוד מחאה, זו מחאה שמן הסתם מאורגנת על ידי נשים, ששוב חוטאות את חטא הקדום ביותר – אפס סולידריות אחת כלפי השנייה. נשים שבטוחות שהן לא צריכות נשים אחרות כדי להצליח.

>>> כך תזהי סימני אלימות אצל השכנים

וזה מעצבן אותי במיוחד, כי גם אני רוצה לצעוד בשבילן, בשביל מאיה ווישניאק שנרצחה בת 22, בשביל טטיאנה חייקין שנרצחה בגיל 50, בשביל מאסטאוול אלאזה שנרצחה בגיל 31, מרוואת דסוקי בת 48 במותה, ועשרות אחרות שהרוצח האכזרי לקח מהם את הדבר הכי יקר. וזה מכעיס וכואב וגורם לי לבכות. אבל ברגע הזה, שאני צריכה לשים את המחאה הזו, מול הילדים שלי, שצריכים את אימא שלהם, את הציצי, את היד לצבוט, את המקלחת המשותפת, הסיפור, החיבוק, אין לי ברירה אלא לשים את הצרכים שלהם קודם.

ובמקום להיות שלמה, ושמחה ואסירת תודה על עוד יום שנגמר ומסתיים במחיצת הנשמות המתוקות האלו, אני אתבאס שלא יכולתי להיות בעוד מקום חשוב הערב. וכך אני, ורבות מחברותיי, שיאלצו גם הן להעדר מההפגנה החשובה הזאת. אילו נשים מארגנות מחאת נשים בשש ולא בשמונה בערב?.

ביום שני, 1.6.2020, בשעה 18:00 תתקיים הפגנה ועצרת בגן צ'רלס קלור בתל אביב. וכך כותבות המארגנות: "כבר שנים שמקבלי ההחלטות מורחים אותנו בזמן שנשים נרצחות. אנחנו לא מחכות יותר. הגיע הזמן שנעמוד בראש סדר העדיפויות של הממשלה הבזבזנית בהיסטוריה. אנחנו דורשות ודורשים יישום והעברת התקציב לתוכנית הלאומית למניעת אלימות במשפחה; דורשות ודורשים משרד ממשלתי המטפל בנושא; דורשות ודורשים לשים סוף לאלימות". המארגנות מבקשות להגיע בבגדים שחורים ולא לשכוח מסכות.