במקום לקחת אחריות מלאה, ממאיסים עלינו את החיים

"שלום. קוראים לי מיכאל, אני הסעתי אותך ב-23.6 לאולפני הרצליה ואני צריך להיכנס לבידוד בגללך", כך נפתחת הודעה מלחיצה ומגעילה כאחד שקיבלתי אתמול בבוקר, "נהג אחר שמע אותך מדברת בטלפון ואומרת שאת צריכה להיכנס לבידוד ולא מוכנה כי אין מי שישלם לך. העיקר הבריאות". לא מספיק שכל הודעת סמס שמגיעה מקפיצה אותי בעת הזאת, על הבוקר אני צריכה להתמודד עם האשמות השווא האלו. החלק היחיד הנכון בסיפור הזה, שאני באמת מפחדת מאוד להיכנס לבידוד, כי אף אחד לא יפצה אותי כלכלית על תקופה כה ממושכת בה לא אוכל לעבוד. 

בשבועיים האחרונים אני מרגישה שאני משחקת חתול ועכבר עם מפלצת הבידוד. כל טלפון מקפיץ אותי, כל הודעת סמס שאינה ווטסאפ גורמת לי לזיעה קרה, במיוחד לאור הנוהל החדש לפיו אם קיבלת הודעה רשמית עליך להיכנס מיד לבידוד, למרות שהמערכת סובלת מטעויות רבות, אך גם אם חלה טעות עלינו להשיג אישור רשמי ממשרד הבריאות לפני שנוכל לצאת לחופשי. באותה הנשימה ממש משרד הבריאות מתנצל על זמני ההמתנה הארוכים שעומדים בממוצע על 54 דקות. במילים אחרות, אתם אשמים עד שיוכח אחרת. במילים יותר מגוונות: הפרה בוטה של חזקת החפות, ונראה לי גם הפרה של זכות יסודית הרבה יותר – להיות אנשים חופשיים שהממשלה לא עוקבת אחריהם.

אי אפשר שלא להרגיש רדופים בימי הקורונה. הלילה למשל חלמתי שפקח עוצר אותי על אי עטיית מסכה. אמיתי לגמרי. בחלום, תרחיש לו אני מתכוננת היטב, התחננתי שלא ייקח ממני 500 ש"ח, הסברתי שקשה לי ממש לנשום עם מסכה. זה נכון, אגב, יש לי עניין עם ויסות חושי, וכשאני עוטה מסכה אני קצת משתגעת. אני לא מצליחה לנשום, או להתרכז, או ללכת. אז כמו כל עם ישראל אני מכסה בעיקר את הסנטר שלי ומקפידה לאכול משהו כל הזמן, כי כשאוכלים מותר להיות בלי מסכה. 

לירון שמם (עם מסכה!)

שלוש פעמים כמעט נכנסתי לבידוד בשבועיים האחרונים. רגע לפני, רגע אחרי או מטרים בודדים הפרידו אותי מהגזירה הקשה, לפחות עד העונג הבא. אני ממשיכה להסתובב בעולם, לעבוד כל עוד אפשר, למרות אני מפחדת, מפחדת פחד מוות, לא מהנגיף, אלא מבידוד שיגזול ממני שבועיים של חירות ופרנסה. 

נכון, בריאות הציבור זה עניין חשוב מאוד, כמו גן בריאותנו שלנו ושל ההורים שלנו, שבגל הראשון הייתי בטוחה שימותו במרתף של בית חולים מבלי שאוכל להיפרד מהם. בידוד הוא אחת הדרכים למנוע הדבקה ולמנוע ממערכת הבריאות הציבורית הרעועה שלנו לשבוק חיים באופן סופי. אולם לפי המספרים האחרונים כנראה שמשהו בשיטה הזאת לא כל כך מצליח. 

כמו כל עם ישראל אני מכסה בעיקר את הסנטר שלי ומקפידה לאכול משהו כל הזמן, כי כשאוכלים מותר להיות בלי מסכה

מה שכן, בידוד זו הדרך של הממשלה לגרום לכם לחשוב שהיא עושה משהו כדי להתמודד עם המגיפה ששיתקה את העולם (ונעלמה ברובו, הקאמבק המשוגע הזה איכשהו קורה רק אצלנו), ועדיין לא לקחת אחריות על האזרחים ולפצות אתכם כלכלית על מה שתפסידו בימי הסגר. והנה מהיום, סגרו שוב את חדרי הכושר (אבל השאירו את בתי התפילה), סגרו את הבריכות ומאיימים לכבות את המזגנים באוטובוסים. כי מי יעלה על אוטובוס בלי מזגן בפאקינג חום יולי אוגוסט? אז במקום לקחת אחריות מלאה ממאיסים עלינו את החיים, לא ניסע באוטובוסים, מסגרות החינוך גם ככה נסגרות בקיץ, ומקומות העבודה רגילים לקרוס באוגוסט כשכל אוכלוסיית ההורים לא יכולה לעבוד ממילא. 

חשבתם שהממשל הישראלי מתנער מאחריות על האזרחים בגל הראשון? הגל השני מראה לכולנו איך זה מרגיש כשבאמת שמים עלינו זין. השרים ממשיכים לשחק אנדנדינו על הכיסאות בלי התיקים שלהם, ואנחנו ממשיכים לשחק תופסת עם נגיף אסייתי. הם רבים על תיקים ומשכורת, ובעם ההיסטריה חוגגת. איך אימא שלי אומרת, "אני רק רואה את בר-סי(מן טוב משה) וישר לוקחת קלונקס". האחים שלי אחוזי אימה, אני כבר לא יכולה לכתוב כלום בקבוצת הווטסאפ המשפחתית מבלי שהדיון יגיע לכך שכולנו נמות ממש בקרוב מקורונה. 

עוד ועוד מסעדות ועסקים מסביב נסגרים. גם בשל קריסה כלכלית וגם כי עוד ועוד אנשים נשלחים לבידוד, ואף אחד לא רוצה להופיע במסלולי השיימינג של חולי הקורונה. וכולם עושים בדיקות על דעתם עצמם. חלק עושים בדיקות בכסף, חלק במלא כסף וחלק פשוט משקרים לקופות החולים כדי לקבל אישור לבדיקת מטוש לגיטימית.

גם אני עשיתי השבוע בדיקת קורונה. אחת סרולוגית פרטית, והשנייה דרך קופת החולים בה אני חברה. הגעתי למתקן שנראה כמו משהו שאבא שלי בנה במחסן שלו, עם כפפות גומי מודבקות בסלוטיייפ ומאחורי פרספקס רעוע עמדה אישה שניסתה לעשות משהו בתנאים המצחיקים האלו. הבדיקה לא נעימה, זה ממש מרגיש כאילו דוקרים לך את המוח, המתקן המאולתר בוודאי מפריע לדיוק, וכף קרה שיצאתי מהבדיקה מדממת. ירד לי דם מהאף ואני פחדתי שאנשים ישאלו אותי למה. כי אם אגיד שעשיתי בדיקת קורונה, תוך שעתיים יבטלו לי את כל העבודות והבת שלי בוודאי תהיה מנודה חברתית בגן שלה. למה? כי ככה זה בישראל, וככה זה כשרכלנות פוגשת פאניקה. 

לא, לא הייתי בבידוד. עדיין. זה מה שהסברתי לנהג מונית שממשיך לשלוח לי הודעות. הנה כבר סוף היום ועכשיו הוא מעדכן שהבדיקה שלו שלילית תודה לאל. אני כועסת עליו על שהאשים אותי לשווא, אבל יותר מזה אני מצרה עליו, שכמו רבים אחרים ממשיכים לפחד מהקורונה או מהממשלה ונאלצו לשבת בבית ולהפסיד פרנסה בשל בלבול כלשהו. 

המדינה השסועה ממילא שלנו תפסה שני צדדים חדשים: אלו שמפחדים מהסגר ואלו שמפחדים שלא יהיה סגר. לא משנה לאיזו קבוצה אתם משתייכים, דבר אחד משותף לכולם, חוסר אמון בממשלה, הרחבה והעשירה בתולדות המדינה, ממשלה שמלאה בשרים שימשיכו לקבל משכורת גם אם יהיו בבידוד. ואתם? שבו בבית ותחכו לסמס שיודיע שעליכם להיכנס לבידוד, או להודעה שתבוא אחריו שחלה טעות ואתם צריכים לצאת מבידוד. ואולי אם נחכה מספיק זמן בבית, המון זמן, אולי יום אחד נזכה גם לראות ממשלה שאשכרה תמלא את התפקיד שלה, שתשמש דוגמה אישית, שתדאג לציבור שאותו היא מייצגת ולא רק להעלות לחבריה שוב את המשכורת.