מה הקשר בין אישה בת 60 בביקיני לילדות במיני ועקבים?

איור: נעם וינר
איור: נעם וינר

לינוי בר גפן נבעתת מילדות בנות חמש בשמלות מיני ובעקבים, מבינה את היפהפייה בת ה60 שמוכנה לעבוד קשה רק בשביל להיכנס לביקיני זעיר ויודעת שהיא כבר לא תהיה הצרפתייה הקוקטית שתמיד חלמה להיות אלא תמשיך ללבוש את השורטס הבלויים שהבן שלה הכי אוהב

88 שיתופים | 132 צפיות

 

לא מזמן הצטלמה יפהפייה מפורסמת בשנות ה־60 לחייה כשהיא לבושה בביקיני זערורי כדי להמחיש שהיא "עדיין יכולה לעשות את זה". מאחר שגילה ידוע לכול ומאחר שהיא לא נראתה צעירה יותר ממנו ולו ביום, ההתפעלות הציבורית הייתה יותר מהמוכנות שלה "לעבוד קשה". מחד, זה הסריח ממאמץ חסר תוחלת ואין דבר מכמיר לב יותר ממאבק אבוד. מאידך – זכותה. אנשים נאבקים במאבק האבוד נגד הגיל בכל כך הרבה תחומים – ניסיון לשפר את הזיכרון, ניסיון לשמר את מקום העבודה, ניסיון להשיג בני זוג צעירים יותר – מה ההבדל בין זה לבין ניסיונה של אישה, שכל חייה התבססו על האפיל הפיזי, להיאבק על זכותה להיות פצצה גם בעשור השביעי לחייה? אצלי עוררו התמונות האלה לתחיה את הילדה שרצתה נורא ללבוש את הבגדים של אימא ונענתה ב:"זה לא לגילך". למה שאישה מבוגרת תרצה להיראות כמו נערה, כשכל חיי הפנטזיה הייתה להתבגר? הרי חלמתי בימי בית הספר על היום שבו יהיה לגיטימי עבורי לצאת מהבית עם ז'קט מחויט וחצאית עיפרון. אז איך זה שהארון שלי נראה כאילו הרצון של הילדה הזאת הושמד ונותרה רק המלתחה של ג'2?

 

בן הזוג של לינוי בר גפן זה נכה. האם זה הופך אותה לאמיצה?

לינוי בר גפן ברקוויאם לחברה המפוספסת

ללינוי בר גפן אין בעיה לגדל ילד פראייר

 

לפתע ערימת המכנסיים הקצרים בארון הבגדים הביכה אותי. לא אלה התפורים היטב, שברור שנועדו ללבישה עם נעלי עקב מסוגננות ולא לפני שמונה בערב או ברדיוס של פחות מקילומטר מהטף, לא לא. אני מתכוונת לג'ינסים הגזורים, מכנסי החאקי אה־לה־חלוצה, השורטס הצהובים שהפכו במדיניות כביסה ליברלית מדי ("לא ניתן יד להפרדת צבעים בביתנו!") לכחלחלים־ירקרקים. אלה.

הרי אם אני נבעתת מתינוקות בנות שנה עם חולצות בטן ומילדות בנות חמש בשמלות מיני ועקבים, המינימום שמחייבת העקביות הוא לא ללבוש את מה שראוי היה שהן ילבשו. את לא במשבצת הגילאית הזאת יותר, אני חובטת בעצמי. הסקסואליזציה של הילדות היא תמונת הראי של אינפנטיליזציית האימהות. אלה ואלה מנסות להתכנס לממוצע הגילאים ביניהן, זה שבו נדמה שכל החיים לפנייך, זה שבו את עוד לא קולטת שחלק ניכר מהם יוקדש ללהיות אובייקט מיני מוצלח.

בעבר טענתי שהיום שבו אני אדע שהמציאות השתנתה עבור נשים יהיה היום שבו הן לא ילחמו על אורך החצאית, אלא ידרשו שקוד הלבוש במקומות עבודה מאוקטובר עד מרץ יהיה טרנינג. היום כבר ברור לי שנוחות היא מושג קצת יותר מורכב מזה: היא גם קשורה קשר ישיר למי שציפית מעצמך להיות בתקופה שבה גדלת. אני לגמרי יכולה להבין למה מי שהתבוננה כילדה מוקסמת בנשים הדורות במגזינים, תחוש אי־נוחות כבוגרת מהמחשבה שקברה את השאיפה להיראות כמוהן. הנה, אני דוגמה טובה. כפי שכתבתי כאן כבר בעבר, השאיפה להפוך יום אחד לצרפתיה הקוקטית שהיא אמא שלי, תמיד ניקרה. יכולתי להשקיט אותה בנימוקי "כשנתבגר ממש ולא תהיה ברירה – נתלבש אלגנטי יותר", אבל השעון תיקתק והגיע גיל 38, שלכל הדעות מדיח אותי סופית מפוזיציית העלמה הצעירה שניתן לסלוח לה. אין עוד תירוץ טוב להישאר באיזור הנוחות.

אלא שכמו תמיד, המציאות מוכרעת על ידי גורמים שאינם נלקחים בחשבון ובמקרה הזה – הטף. לאחרונה הוא פיענח את ההבדל בין האימא במכנסיים הקצרים לאימא הלבושה היטב. זו שבמכנסיים הקצרים עתידה להעביר איתו אחר צהריים שמשי בגינה, זו שחנוטה בחולצה מפונפנת ובמכנסיים ארוכים, תעזוב אותו לעבודתה. בבוקר הראשון של חופשת הקיץ, לאחר שסיים את שנת הלימודים השנייה שלו במעון, הוא ראה אותי עומדת מול הארון הפתוח. הילדון זינק אל מדף המכנסיים הקצרים ושלף זוג: "אין יותר גן, אין יותר עבודה", נימק, "תלבשי את זה".

חבל שהגיל לא מתכווץ כמו הלב.