לינוי בר גפן: האדישות תשחרר את הגוף

צילום: Ladislav bona,unsplash
צילום: Ladislav bona,unsplash

במקום לחיות באובססיה על דימוי עצמי של הגוף שלנו, היופי או השומן שלו, לינוי בר גפן מציעה שנתרגל שיעור בהתעלמות ממנו. האדישות כמפתח

88 שיתופים | 132 צפיות

 

בטי הייתה הילדה הכי יפה בשכונה והיא ידעה את זה. היא השתתפה בתחרויות דוגמנות ונהגה להסתובב ברחובות בלבוש צמוד וקצר כדי להדגיש את החיטובים המושלמים שלה. לא ניסינו להתחרות בה, זה היה קרב אבוד. אבל שדה ההצטיינות הזה לא הוליד מערכות יחסים מוצלחות ולכן בשלהי שנות ה־30 לחייה היא בחרה להביא לעולם ילד מתרומת זרע.

לעוד טורים של לינוי בר גפן
רקוויאם לחברה המפוספסת
הדרישה לשחרור נפגעות המין
למה לגדל ילד פראייר?

בהיריון היא העמיסה על עצמה עשרות קילוגרמים שלא נעלמו כלא היו לאחר שהגיח הילד לעולם. מבחורה תמירה ודקיקה במיני ועקבים היא הפכה לאישה ממוצעת עם שאריות כרס ואגן רחב שנארזים בסוודר וג'ינס ונישאים על נעלי נוחות. סוף סוף ניתנה לנו, השכנות, ההזדמנות לצקצק על זמניותו של היופי וחשיבותן של פעילות גופנית ותזונה דלילה. מאחורי הגב, כמובן, שהרי אנחנו כלבות מאולפות ומנומסות מספיק כדי לא להעז להיכנס למישהי לצלחת בפניה. אנחנו מרכלות בשקט.

אלא שעושה רושם שהשינוי הפיזיולוגי לא ממש מעניין את בטי. היא לא מקטרת עליו. למעשה, היא לא מדברת על הגוף שלה ועושה רושם שזה לא כי היא עיוורת לשינוי. היא לא עושה מאמצים כדי לחזור למידותיה כנערה, היא מאוהבת בבן שלה וחייה נעים בין עבודה שמספקת לה מיצוי יכולות מקסימלי, וגידול הבן, שירש מאימו את יופיה עוצר הנשימה. האם היא מאושרת? לא יודעת, אבל מי כן מאושר? עושה רושם שהיא פשוט חיה בסדר גמור. הגוף, מבחינתה, עבר מכלי למיצוי התפעלות של הסביבה לכלי לתפעול החיים החדשים שלה: הוא מיניק, הוא רוחץ, הוא מביא אותה למשרד, הוא נמתח כדי להגיע לחפץ גבוה ומתכופף כדי לזחול אחרי צעצוע שנפל. כלי. עד כמה שזה נשמע פשוט והגיוני, בטי היא חתיכת חתרנית נגד השיטה, אבל לא כי היא ויתרה על המאמץ להיראות מעולה, אלא כי עושה רושם שאין לה שום סנטימנטים מיוחדים לגוף שלה.

בשנים האחרונות אנחנו מחונכות לחוש רגשות עזים כלפי הגוף שלנו: אחרי כמה עשורים שאימנו אותנו לשנוא כל מצבור שומן וכל דיספרופורציה, הגיעה התקופה שבה אנחנו מחויבות לאהוב אותו, גם כשהוא עגול ומצולק. האישה המודרנית צריכה להתייחס אל גופה כאל ישות הראויה לתשומת לב ודיון בלתי פוסקים – לחיוב או לשלילה. כל התייחסות לגוף פשוט כאל כלי יעיל הפכה למגונה, כי הכלי, לאורך ההיסטוריה, היה לרוב בשימושם של אחרים או הותאם לסיפוק הכללים של אחרים.

האישה הליברלית אמורה להפסיק להתייחס לגופה כאל אינסטרומנט ולהיות מחוברת אליו לא רק בעורקים ובמחזור הדם, אלא גם נפשית. אנחנו לא אמורות רק להאכיל אותו ולשמור אותו נקי, אנחנו אמורות לנהל איתו מערכת יחסים מורכבת שבה הוא ישות בעלת צרכים ומעמד משפטי. אנא בחרי, גברת – את אוהבת את הגוף שלך או שונאת אותו? אם את שונאת אותו, את חלק מהרוב המכריע והבזוי, זה שכבול למוסכמות אופנתיות מדכאות. אם את אוהבת אותו, את אישה מתקדמת שתזכה למחיאות כפיים מהחברות שלה בפייסבוק, אבל תקבלי אינספור נאצות על החוצפה שבלבישת ביקיני. כך או כך, נא להרגיש משהו.

בטי לא אוהבת ולא שונאת את הגוף שלה, היא פשוט לא חושבת עליו כל כך הרבה. הוא שם וזהו. אם היינו משווים את היחס לגוף לזוגיות, הרי שהיא בחרה שלא להינשא ברבנות אבל גם לא לרפרר לטקס הממוסד באמצעות טקס אלטרנטיבי שכל כולו זועק מחאה. סתם זוגיות שקטה ותקינה ללא שום הגדרה מחייבת.

זו, מבחינתי לפחות, האלטרנטיבה האמיתית לדיכוי הגוף, ולא הציווי לאהוב אותו גם כשהוא פחות מוצלח מהאידיאל. כבר שמענו לא פעם שההפך משנאה היא לא אהבה, אלא אדישות. האדישות של בטי לגוף הופכת אותה לאישה משוחררת באמת.