התלתלים כובשים את העולם וזה נורא נחמד במדורי האופנה, אבל במציאות אל תבלבלו ללינוי בר גפן את הפריזורה ותנו לה להחליק בשקט
הילדונת ההיא בקושי הגיעה לבן שלי לאף. להערכתי היא צעירה ממנו רק בחודשיים־שלושה, אבל רנן הגבוה ורחב הכתפיים נראה כמו אחיה הגדול. שתי ילדות מהגן מחזרות אחריו במרץ כבר חודשים, מביאות לו מנחות וקוראות בשמו בצהלות שמחה, בעוד האלפא־פרי־בטני אדיש לחיבתן. דווקא לילדה הזו הוא נדבק בגינה הציבורית. באשר הלכה – הזדנב. היא הביטה בהשתאות על רעמת התלתלים הזהובים שלו, ששבירת קרני השמש על הגוון הבוהק שלהם יצרה סביבו מעין הילה מוזרה, ופשוט לא הצליחה להתאפק. יד מהוססת הושטה אל קווצת תלתלים וברגע אחד הילדונת סגרה עליה אצבעות ומשכה בתנועה חזקה. הפנים של בני התעוותו בכאב ותדהמה. אתן מכירות את הדילמה שמגיעה באותו רגע: הרצון, מצד אחד, לתלוש את הילדה מהבן שלי ולהשליך אותה לאלף עזאזל, ומצד שני ההבנה שזה בלתי אפשרי כשאימא שלה באזור. האימא, באקט מתורבת ונבוך, זינקה אל הילדה והחלה מרצה לה בפדגוגיות את מוטו ההורים המבסוטים שלא הילד שלהם הוא החוטף: "לא מרביצים, עושים 'טובה' לרנן'", שעה שהלב שלי התפרק לאלף חתיכות מקורזלות. הנה, הפעם הראשונה שבה הילד שלי נתקל במה שאימא שלו מכירה היטב מילדותה: הדרמה של התלתלים מושכי העין.
יש עכשיוסיפור שלם עם תלתלים. מישהי עושה תערוכת צילומי מתולתלות, נפתחו עמודי פייסבוק של מתולתלות, שיער ביסלי גריל צועד בתצוגות אופנה, מדורי האופנה והטיפוח – כולל בגיליון הקודם של מגזין זה– מהללים. חתיכת קאמבק. ככל ששיח (ואלוהים אדירים, זה באמת שיח בכל מובן) התלתולת גדל – כך בא לי יותר להעביר לילד מכונת גילוח על הקרקפת. רדו, רדו מזעקות ה"אבל זה יפה" שלכן, אימהות עם קוקו גלי לילדים עם מקלות. התגובה הכנה היחידה שקיבלתי בנושא הייתה מאחת האימהות בגן שהראתה לי את בנה קצוץ הכרבולת ולחשה: "אוטוטו זה נגמר. רק חכי למכת הכינים הראשונה ותקבלי לגיטימציה לקחת אותו לספר". התלתלים האלה יגמרו על רצפת המספרה.
שנאתי את הילדים שפעו לעברי ככבשה, שנאתי את הבנים שדרך הגיחוכים שלהם למדתי שוולדרמה הוא כדורגלן מקורזל, שנאתי את האמירות "יש נשים שמשלמות הון על פרמננט". שנאתי את התלתלים שלי ואני שמחה שהם הלכו בדרך כל החלקה. אין לי שום בעיה עם מתולתלות שבחרו להישאר כאלה. זכותכן, אם אתן מאמינות שזה המראה שהכי הולם אתכן. רק בואו נסגור פינה קטנה בטיעונים למה לא להחליק את השיער: הסיפור ה"טבעי". רשימת מסכות השיער, התרסיסים והקרמים שעוברת בין מתולתלות, קודקס המותר והאסור המדוקדק שסוחבת כל מתולתלת (כן או לא לישון עם שיער רטוב, לא או כן לאסוף את השיער בלילה, כן או לא מרכך על השורשים) יחד עם הרשימה המצומצמת של ספרים שיודעים לטפל בסוג השיער הזה, אפעס, לא ממש נותנות את התחושה שמדובר בעסק טבעי במיוחד. זה גוזל זמן וכסף וזה אף פעם לא מסתדר בדיוק כמו שרצית.
אבל בסוף, בשורה התחתונה, זה רק שיער. שומדבר שהוא בלתי הפיך. החלטת לא לצבוע את הלבן – על הכיפאק. החלטת להיוותר מתולתלת – שאי ברכה. להפוך את זה לדגל מחאה וגאווה? זה כבר קצת מגוחך. אנחנו לא מולבשות בבורקות ושביסים פה כדי להימנע מפיתוי, רחוק משם. אנחנו כולה מתווכחות על אורך, צבע וזווית. אין דין שיער כדין ניתוחים פלסטיים או דיאטות או אפילו נעלי עקב – אמצעים לדיכוי שגובים מנשים מחיר בריאותי של ממש. שיער הוא משהו שבין חלק אורגני מהגוף לבין אקססורי אופנתי. יעידו הצילומים המביכים מעברנו כקצוצות מאלט, סגולות כרבולת או מחומצנות בפוני, שהתייחסנו לשיער שלנו בדרך שלא ממש נבדלת מהיחס שלנו לבגדים ותכשיטים: הלכנו עם מה שהיה טרנדי באותו רגע או עם מה שהספר שלנו התעקש שאנחנו צריכות ללכת (לא לפני שהשמיץ את הספר הקודם שלנו על בחירותיו הגרועות, כמובן).
בא לי נורא להוריד לבן שלי את התלתלים כי אין לי כוח שיתעסק בשיער שלו. שיבלה את הזמן המוקצה לחוסר שביעות רצון עצמית להתעמקות בשאלה למה הוא ירש מאימא תחת כזה.