לינוי בר גפן יוצאת לדרך חדשה
לפעמים החיים מאותתים לנו שהגיע הזמן להתקדם, לעיתים פשוט צריך לחטוף אגרוף. לינוי בר גפן פונה לכיוונים חדשים ומרגשים. טור פרידה
הבחור ההוא שנראה מבטיח נורא והתגלה כפלופ? הרפי ממנו. מקום העבודה שחשבת שתזדקני בו בביטחון כלכלי עד שגילית שלא? שחררי. ההורה שחולה עד כדי אובדן טעם לחיים? אל תחזיקי בו בעולמך למרות הסבל. כל ניסיון למנוע מהמציאות להשתנות או לשנות אותנו נידון לכישלון מוחלט. זו, לפחות, המסקנה שהתגבשה אצלי בשנים האחרונות. היא התחדדה לי בין השאר בזכות כתיבת הטור הזה, כמו כל מחשבה שלפתע מקבלת גוף ונפח כשאנחנו אומרים אותה בקול רם.
בן זוגי כתב לדודו טסה את המשפט האייקוני: "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה", אף שחיינו כרגע הם דווקא הפזמון של אותו שיר של טסה: "בסוף מתרגלים להכול". כוונת המשורר לא הייתה רק לעודד להעז לממש את המאוויים הכמוסים, אלא בראש ובראשונה להימנע מהחרדה מהתרסקות. שינוי, כמו שינוי בקריירה, הוא אחד מגורמי החרדה הגדולים ביותר בעולם המודרני והחרדה הזו עלולה לגרום לנו להיצמד בכוח למוכר, לקיים, לחשוש שהשינוי יוביל להתרסקות שלא תהיה לנו האיתנות הנפשית להתמודד איתה.
בתוך תוכי ניקרה המחשבה המציקה שאני מתכחשת אל השינויים ולא מתמודדת איתם באמת. הגיע הזמן להכיר בזה שלא רק העולם סביבי השתנה, אלא גם אני
.
אני עוברת בתקופה האחרונה שינוי. ככל שעובר הזמן אני מתרחקת יותר ויותר מעולם התקשורת. הצטרפתי לפורום להפחתת נטל תחלואת המוח, אני במיונים לקורס שנתי שעוסק בניהול גופים ציבוריים, בקרוב אצטרף לוועד המנהל של נגישות ישראל ובימים אלה אני מסיימת קורס שיכשיר אותי ללוות חולים כרוניים, להילחם על זכויותיהם במוסדות הרפואיים ומול הגופים הממשלתיים והעירוניים ולסייע להם לשקם את חייהם. השינוי הזה מגיע אחרי שפרק זמן לא מבוטל התעקשתי להיאחז בזהות המוכרת לי – לינוי העיתונאית, מגישת הטלוויזיה והרדיו, כותבת הטורים, זו שכל חייה הבוגרים עסקה באותו מקצוע בלי לפזול לצדדים לרגע. נאחזתי בזהות הזו כי כל מה שהיה סביבי השתנה: נולד ילד, בן הזוג קרס, שוק התקשורת התהפך לגמרי. ההיצמדות הזו נראתה לי כעוגן, כדרך לזהות משהו בבליל הבשורות החדשות, אבל בתוך תוכי ניקרה המחשבה המציקה שאני מתכחשת אל השינויים ולא מתמודדת איתם באמת. הגיע הזמן להכיר בזה שלא רק העולם סביבי השתנה, אלא גם אני. הבודהיסטים צודקים כשהם דורשים מאיתנו להכיר בכך שאין איזה "אני קבוע", שהכול זז ומשתנה וההכחשה לא תוליד דבר פרט לסבל. רק דגים מתים שוחים עם הזרם? איזו שטות. רק מתאבדים מתכחשים לשינוי בזרימה.
בעוד כמה ימים אפגוש את הפציינטית הראשונה בכובעי החדש כ"מסנגרת חולים". כמה דחיתי את הרגע הזה. בשיחת הטלפון הראשונה היא שאלה: "אבל את עיתונאית, למה את עוזרת לי?". מצאתי את עצמי מסבירה לה וגם לי שמעכשיו אני עובדת גם בשירותה. בעודי אומרת את המילים המפורשות הבנתי שאין דרך חזרה, שהחלטתי להשתנות התקבלה ויוצאת לפועל. אתגר חדש ושונה מכל מה שעשיתי עד כה מתחיל, אבל, בהסתכלות לאחור, כל מה שהיה עד אליו הוביל אותי למקום הזה בדיוק. זה המקום שבו אני כנראה צריכה להיות.
אחד מסימני האיתות שהחיים משתנים היה הטלפון מעורכת המגזין שבידיכן, שדיווחה לי שבעקבות שינויים מערכתיים איאלץ להיפרד גם מהטור הזה. אני מחפשת בי עצב ולא מוצאת. לא כי לא היה לי טוב, היה נהדר ממש, אלא כי זו למעשה הייתה ההודעה הסופית שהגיע הזמן לפתוח דף חדש. כשהתבוננתי אחורה לטורי העבר, יכולתי לראות איך אני הולכת ומתרחקת ממה שהיה כל עולמי הישן. מה, אם כך, יותר הגיוני מלנעול את השער בפרידה מהטור?
עדיין אשדר בגלצ, עדיין אשדר קרבות איגרוף בצ'רלטון, אני גם עובדת על סדרת דוקו חדשה שעוד אין לי מושג אם היא תתקבל בערוץ שהתעניין בה התעניינות ראשונית, אבל כל אלה כבר לא המרכיבים שבונים את כל זהותי המקצועית, אלא רק חלק ממנה. משהו חדש מתחיל. טוב, רע – מה זה משנה, בסוף מתרגלים להכול.