כך הרוויח בנה של לינוי בר גפן אינטימיות מחודשת עם אביו

"יש בחיים דברים שדומים לאִגרוף, אבל אִגרוף לא דומה לשום דבר אחר", כתבה הסופרת זוכת הפוליצר ג'ויס קרול אוטס בקובץ המאמרים המונומנטלי שלה On Boxing. קשה להסביר עד כמה האמירה הזו מדויקת, במיוחד כשהעולם טולטל לאחרונה ממותם של שני מתאגרפים בזירה בתוך שבוע אחד. אירועים כאלה נוטים לזמן הערות קשות מאלו שמזועזעים מהאלימות שבענף הזה ולא מבינים איך אפשר לאהוד אותו. אל תדאגו ליידיז, אין לי שום כוונה לשכנע אתכן אחרת, זה אכן ענף אלים. אלא שעינינו רואות תמיד את האלימות שבתוך הזירה ומפספסות את העובדה שזהו רק אלמנט אחד בתוך יחסים מורכבים למדי בין המתאגרף ליריב שלו בזירה ובין המתאגרף לעולם שהפך אותו למכונת קטל – המשפחה שבה גדל.

שני גורמי דחיפה חזקים תמיד עמדו ברקע עולם האגרוף: עוני ויחסי אבות ובנים. העוני הוא נקודת הפתיחה של כמעט כל מתאגרף, שהרי אין לך רעב להוכיח עליונות פיזית אם גדלת במשפחה מפנקת בהאמפטונס. סיפור היחסים יותר מסובך. ישנם כמה תרחישים: או שהאב היה זה שלקח לראשונה את הילד למכון האימונים והבהיר לו שכדי לזכות באהבה הוא צריך להילחם, או שהאב היה הורה אלים שהבן ראה בו מודל לחיקוי או לדחייה, או לחלופין פשוט נטש והשאיר את האימא, ענייה ופגועה, ואת ילדיה הנחושים לחלץ אותה מהעוני בעזרת המתנה היחידה שקיבלו – הכוח הפיזי.

ריחוק פיזי מוביל לריחוק רגשי, ואת זה רציתי למנוע בכל מחיר. ה"קרבות" על הספה בסלון התחילו בחשש מה, אבל מכה אחר מכה, נבנתה קרבה

הדבר הראשון שעשיתי כשרנן נולד היה לבדוק את מוטת הידיים שלו ואת הפרופורציות הפיזיות כדי לבחון האם יתאים לאגרוף. בינגו. כשהיה בן ארבע קניתי לו את כפפות האגרוף הראשונות, מעוטרות בגיבור העל האהוב עליו – ספיידרמן. בסיפורים שלפני השינה השתלבו עלילותיו של מוחמד עלי, ועם הזמן רנן הפך לצופה אדוק בקרבות שאני משדרת, והוא אפילו מכיר שמות של מתאגרפים וטכניקות. כל אלה לא הפכו אותו לילד אלים כלל. למעשה, הבעיה המרכזית שהייתה לי איתו בשנתו הראשונה בגן, היא שסירב בכל תוקף להשיב באלימות לאלימות שהופנתה נגדו. לבן שלי יש סנוקרת מהגיהנום, כזו שיכולה לרסק גם שיניים של אדם מבוגר, אבל הוא לא מסכים בשום פנים ואופן להדגים אותה על ילדים שמכסחים אותו בחצר. רק בבית. רק מול אימא.

צילום: שאטרסטוק

רנן נקלע לתרחיש אחר של יחסי אב ובן. הנכות של בן זוגי הובילה לכך שלמרות שהוא אוהב את הילד אהבה אדירה שכמותה טרם ראיתי, היכולת הפיזית שלו לגעת בו, לשחק איתו, או אפילו להתגושש איתו כמנהג אבות ובנים – כמעט ולא קיימת. ריחוק פיזי מוביל גם לריחוק רגשי, ואת זה כבר הרגשתי שאני חייבת למנוע בכל מחיר.

"אנשים מתייחסים לזה כאל מלחמה ותו לא, אבל בין מתאגרפים נוצרת אינטימיות שאין לה מקבילה בחיים", אמרה בעבר המתאגרפת אמנדה סראנו על יריבתה הוותיקה הת'ר הארדי. "אנשים לעולם לא יבינו עד כמה אנחנו מכירות זו את זו, פיזית ופסיכולוגית".

אני דווקא כן מבינה מעט על מה היא מדברת, וזו הסיבה שביקשתי מהטף להתאגרף עם אביו. ה"קרבות" על הספה בסלון התחילו בחשש מה: בן הזוג פחד שיפגע בילד ולכן נמנע מלהשיב למכות. הסברתי לו שהנכות הפכה את התנועה שלו לאיטית וחלשה, כך שאין שום סיכוי שהוא יצליח לגרום לו נזק. הטף, מצידו, הדגים בהתלהבות על אביו את כל מה שראה ולמד. וכך, מכה אחר מכה נבנתה קרבה. לפתע הטף רוצה שאביו יבוא לשבת איתו בחדר ויצפה בו משחק, פתאום הוא רוצה גם לחבק אותו לפני השינה, להתרפק עליו סתם כך. בן הזוג מרוויח אימונים שטובים לכושר ולחוזק הגופני שלו, אבל הרווח הגדול ביותר הוא הרווח הרגשי מהאינטימיות שנבנתה לו עם בנו היחיד.

בדרך כלל מתאגרפים מתחילים מיחסים בעייתיים עם אביהם, נכנסים לזירה ויוצאים ממנה עם חבלות ראש שעלולות להשאיר אותם נכים. אצלנו זה עבד הפוך: קודם קרתה פגיעת הראש ואז הגיע האגרוף. וכשעובדים הפוך, מתברר, היחסים משתפרים.