להקשיב, להבין, לחבק

להקשיב

ביום הראשון בגן החדש של הלל פגשתי את גלעד. גלעד הוא ילד חביב בן שלוש וכשאני רואה אותו, הוא מוצף דמעות. יש לי זמן להסתכל עליו, כי הלל נכנס לגן בצעד בוטח ומתנהג כאילו שהוא קיבל בנק צעצועים פרטי חדש.

גלעד בוכה. המילה היחידה שהוא מצליח להוציא מהפה, בין הדמעות והנזלת, היא "אבא". הגננות יושבות איתן, ומחבקות אותו, ומלטפות אותו, ואמרות לו: "ששש", ו"די, חמוד", ו"אולי אתה רוצה סוכרייה?" וגלעד יושב ובוכה, ואומר רק "אבא".

אחרי עשר דקות של בכי, הגננות חייבות לקבל ילדים בוכים חדשים, והלל ואני באים לשבת לידו, שלא יהיה לבד. אני מביטה בגלעד, מניחה לו יד על הכתף ושואלת אותו: "אתה בוכה כי אתה רוצה את אבא שלך?"

גלעד מביט בי, מופתע, מבין הדמעות, מפסיק לבכות ואומר לי מילה אחת: "כן".

"אני מבינה", אני אומרת לו. "אתה מתגעגע אליו. אתה יודע שהוא יבוא עוד מעט, אבל אתה מתגעגע אליו עכשיו, נכון?". "נכון", אומר לי גלעד, והנכון שלו קצת פחות חנוק מדמעות. אני שואלת אותו: "אתה רוצה עכשיו שאני אביא לך את הסוכריות שלך?"

גלעד אומר שוב: "כן," אני מביאה לו את הסוכריות (אני יודעת, לא חינוכי ולא בריא, אבל באמת שחוץ מזה מדובר בגן מושלם) והוא אוכל אותן. הוא כבר לא בוכה בכלל. הוא גם לא שמח, אלא רציני ושקט. אחר כך הוא הולך לבדוק את הגן, והכל, חוץ מהגעגועים, בסדר.

להבין

אני זוכרת את הבכי של גלעד כי זו היתה בדיוק נקודת הזמן שבה החלטתי ללכת וללמוד הורות מקושרת. הורות מקושרת היא גישה פסיכולוגית שלא כאן המקום להעמיק בסגולותיה, ודי אם אומר שהאמונה שעומדת בבסיס הגישה היא שהקשר הטוב בין הורים לילדים הוא פחות או יותר הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות למען ילדינו. בהורות מקושרת של "לייף סנטר", המרכז שבו אני לומדת, משתמשים בספר "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו, ולהקשיב כך שהילדים ידברו" בתוכנית הלימודים. למדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, למדתי בנוסף גם חינוך והוראה, ואני יכולה לומר לכם בלי צל של ספק שבספר הצנוע הזה יש עצות טובות יותר לגידול ילדים מכל מה שקיבלתי בחמש שנות אקדמיה.

למשל? למשל, קבלת רגשות ושיקופם. אל תבהלו, לא מדובר בקורס גלאי רנטגן. על מה כן מדובר? על כך שכאשר ילד נמצא במצוקה, מצטרפת למצוקה שלו לעיתים קרובות מצוקה אחרת, מצוקת ה"לא מבינים אותי, ואני בתוך הצער שלי לבד". גלעד בכה כי הוא רצה את אבא שלו, ואחר כך הוא בכה כי הוא רצה שידעו איך הוא מרגיש ומה הוא רוצה, אבל בגלל שהוא בן שלוש הוא לא מצליח להסביר, והתסכול הולך וגדל. אז הבכי על האובדן נמהל לו בבכי על התחושה שהוא אינו מובן, ובבכי על התחושה שהוא לבד.

לחבק

כשאתה מנסה להבין מה הזאטוט שלפניך מרגיש וכשאתה מנסח לו את הרגש הזה בבהירות, ההקלה שמגיעה בעקבות הידיעה שהובנת יכולה להיות כל כך גדולה, עד שהיא מקלה על התסכול והחשש שאתה לבד. גלעד עדיין רוצה את אבא שלו, והוא ירצה אותו כל אותו היום עד שהוא יחזור, אבל הוא יודע שאנחנו יודעים מה הוא מרגיש. אם בעוד שעה הוא יבכה שוב, הגננת תוכל לומר לו: "אתה שוב מתגעגע לאבא שלך?", גלעד יגיד שכן, והיא תציע לו חיבוק שיקל על הגעגועים.

החיבוק הזה, הוא מה שחסר לנו כל כך בעידן ההורות בשלט רחוק. מגע אנושי פשוט, או גם חיבוק מטאפורי, העיקר שהאנשים האהובים עלינו, לא משנה בני כמה הם, ידעו שאנחנו איתם.

אמא חדשה

בשבת הלל קרוע מעייפות. בגיל שלוש החליט הגמד שלא נאה לו יותר שנת צהריים, לא משנה כמה הוא עייף. התוצאה? פעוט צווחני וזועף מסתובב לו בביתנו וטוען שהוא לא רוצה לישון. בשבת, כאמור, הוא נגרר אחריי, מתלונן מרה, אל החדר. אני מציעה לו לישון יחד איתי. הוא מסכים ליחד, אבל לא לשינה. הוא יושב בקצה המיטה, כולו דמעות ועיניים נעצמות מעייפות. לא, הוא לא רוצה שמיכה, והוא לא רוצה חיבוק, והוא לא רוצה לשכב.

האמא הישנה שבי יודעת היטב מה לעשות. חיבוק דוב אחד חם ותקיף, יכריע אותו לכרית. דקה של בכי בזרועותי והוא יירדם, רטוב מדמעות. אני לא רוצה יותר להיות האמא הישנה ההיא, אני מנסה להוציא מעצמי אמא חדשה, טובה יותר.

אני מסתכלת עליו ומנסה להבין מה עובר לו בראש. אני מתחילה לדבר לאט, בשקט, שוקלת את המילים. "אתה לא רוצה לשכב לישון", אני אומרת לו. הוא משתתק מיד. תמיד זה נראה לי כמו קסם, הרגע שבו נגמר התסכול ומתחילה ההקשבה האמיתית. "כן", הוא מהנהן, עדיין לא בטוח שהאמא שאמרה לו ללכת לישון הלכה, ובמקומה הופיעה אמא שמנסה להבין מה עובר לו בראש. "אתה לא רוצה ללכת לישון, אבל מצד שני אתה די עייף?", אני מסתכנת. להפתעתי, הלל לא מתנגד. "אז למרות שאתה עייף, אתה לא רוצה לשכב?", אני ממשיכה. "כן, אמא, אני לא רוצה לשכב", הוא עונה לי בטון הכי מתוק שלו. "אז אל תשכב!", אני צוהלת. "בוא שב לידי ואל תשכב לישון, רק תנוח, טוב?". הלל כל כך שמח, שהוא בא בשנייה אלי, נשען עלי במין חצי ישיבה חצי שכיבה ונותן לי לחבק אותו. אחרי שתי דקות כאלו הוא אומר: "עכשיו אני רוצה לשכב על הכרית ולישון". הוא שוכב על הכרית, אני מכסה אותו, ומנשקת אותו, ורואה באהבה איך העפעפיים שלו מרעידים עד שהוא נרדם, והוא נרדם בשמחה, ומחייך לעצמו מתוך שינה. מה צריך יותר.