להיות אמא בישראל זאת בחירה כואבת

לפני שבועיים, חברה שגרה בניו יורק כמה שנים, סיפרה שהם שוקלים לחזור. יש לה תינוק בן שנה כמעט, והמרחק מהמשפחה שובר אותה. היא שומעת איך אני והחברות נפגשות עם התינוקות בפארק, שנמצא מרחק עשר דקות הליכה מהבתים של כולנו. הכמיהה למשפחה, חברות, קרבה וחיי שכונה הורגת אותה. אמרתי לה שהרומנטיזציה במקום, אבל חשוב לזכור שהורות בישראל – היא הורות פוליטית. פשוט כי הפוליטי, שנמצא בכל מקום ובכל זמן, משפיע על ההורות שלי כל יום.

>> "הקלות" בהנחיות: לכו לעבודה אבל תשאירו את הילדים בבית. טור של אמא מתוסכלת
>> אלוהים לא מרחם על ילדי הגן – וגם לא על הלב של ההורים שלהם
>> עתידות: הרחם שלכן יהפוך לכלי קידום של אג'נדה משיחית

במקור, המילה "פוליטי" מגיעה מהמילה היוונית Polis, כאשר הכוונה היא לעיר/מדינה והחיים המשותפים של בני האדם בה – כלומר, כל ההכרעות על כוח, ביטחון, מלחמה והסדר החברתי. וברגע שההכרעות האלה משנות את המציאות שלי באופן תדיר, גם ההורות שלי הופכת לפוליטית.

הפוליטי השפיע והכריע על חיי כשילדתי בין האזעקות במלחמת איראן הראשונה לפני שמונה חודשים, והוא משפיע עליי עכשיו כשאני מסתובבת בין בתים של זרים עם המשפחה שלי כדי למצוא הגנה. עוד לפני המלחמה הנוכחית, ידעתי שלהיות הורה לתינוק בישראל אומר שיש לך מנשא בחדר השינה למקרה ותהיה אזעקה, כפכפים ליד הדלת, תיק קטן עם חיתולים, שמיכה ומוצץ. זה אומר שכשאת הולכת לראות גנים, את בודקת שיש מרחב מוגן. ואם יש לך ילדים שכבר מבינים קצת עניין, זה אומר שצריך להתחיל להתמודד עם השאלות הקשות.

להיות אמא בישראל זה לראות שהמדינה שלך בחרה לצאת למלחמה כדי למנוע מלחמה. זה אומר שיגידו לך שהאסטרטגיה הזאת תמנע לחימה בעתיד, ויותירו אותך להתמודד עם הלחימה בהווה. אימהות והורות בישראל זה דבר פוליטי, כי את רק רוצה להיות אובססיבית לתינוק המתוק שלך, אבל במקום זה צריכה לחפש מקום שקט ורחוק מאזעקות – כדי שהרעש המחריד לא ייחרט לו בעצמות. זה לעבור בין בתים, לקחת עבור עצמך ובן זוגך טרנינג וחולצה ולארוז מזוודה שלמה לתינוק שלכם – רק כדי שלא ירגיש. שלא ידע. שלא יבין שהוא לא בבית. זה לראות שהפארק שבו ישבת עם התינוק וחברות לאורך כל חופשת הלידה שלך, זה אותו הפארק בו נפל טיל רק לפני כמה ימים.

אנחנו יכולות לברוח לפרדס חנה כדי להימלט מאימת הטילים, אנחנו יכולות לעשות מסיבת פורים בחניון – אבל אי אפשר להתחמק מהעובדה שלהיות הורה בישראל זאת בחירה פוליטית. וכמו כל בחירה, אפשר גם אותה לשקול מחדש

 

אני רואה ילדים חוגגים פורים במקלטים ובחניונים ויש אנשים שליבם מתרחב מול זה. שלי מצטמק. אני מבינה שצריך להפוך מצב עגום לשמח, אבל אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על מה באמת מגיע לילדים האלה. על איך להסתפק בפירורים של שמחה – זה גרם פצפון לעומת כמות האושר שמגיעה להם. אני לא רוצה להסתפק בחיוך קטן בתוך השחור, אני רוצה לייצר עבורם עולם אחר. עולם בו גברים בגיל העמידה לא שולטים במשפחה שלי, בחיים שלי ובתינוק שלי. גברים שמאמינים שמלחמה אלימה מייצרת שקט ושלום, בעוד כל הליך שלום אי פעם נעשה רק בהסכם.

אז להיות הורה בישראל זה פוליטי. כי אם נרצה ואם לא – זה אומר שבחרנו לגדל ילדים במדינה של מלחמה. כזאת שמעדיפה כוח וכסף על פני חיי אדם. ראינו את זה עם החטופים והנרצחים מאז השבעה באוקטובר, ואנחנו רואות את זה עדיין – עם האנשים שרק רוצים לחיות את חייהם, וטורפים להם את הקלפים כל פעם מחדש.

אז אנחנו יכולות לברוח לפרדס חנה כדי להימלט מאימת הטילים, לארוז את כל המשחקים בעולם, ללטף ולשיר שירי ערש. אנחנו יכולות לעשות מסיבת פורים בחניון ולחלק משלוחי מנות. אבל אי אפשר להתחמק מהעובדה שלהיות הורה בישראל, זאת בחירה פוליטית. וכמו כל בחירה, גם אותה אפשר לשקול מחדש.