לדגל שלי שלושה צבעים

בתור אבא לילד ראשון, איתמר המקסים, אני משתדל לקרוא כמעט כל ספר חדש שיוצא ולראות אם אפשר להקריא אותו לרך הנולד.

הספר "שלושה דגלים לים" מנסה ללמד את הילדים שכאשר שמתנוסס דגל שחור בחוף הים זה אומר שאסור להיכנס למים, כשמתנוסס דגל אדום זה אומר שניתן להיכנס עד לגבול מסוים, וכשמתנוסס דגל לבן אפשר לשחות באופן חופשי.

עלילת הסיפור: הסבא לוקח את הילדים לים. בפעם הראשונה שהם מגיעים לים אי אפשר לשחות והם מתאכזבים. בפעם השנייה אפשר לשחות עד גבול מסוים, ורק בפעם השלישית אפשר לשחות ממש.

הספר משתמש בחזרה קבועה על אותם משפטים, מוטיב המופיע בספרי ילדים רבים (מישהו אמר "בום טראח, מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע" או "בים בם, תירס חם, תירס חם בים בם" ולא קיבל?). במקרה שלנו, בכל פעם כשהולכים לים אורזים את הסנדביץ' האהוב על סבא, את הסנדביץ' האהוב על הנכדה והסנדביץ' האהוב על הנכד.

בנוסף תמצאו בספר טקס המכין את הילדים לים, סיפור על כל אחד והאוכל שהוא אוהב, ודגש על כך שחייבים לשתות הרבה בים ובקיץ.

האיורים בספר נחמדים מאוד, נראים קצת וינטג' ומחזירים אותנו לתקופה שאנחנו היינו ילדים בשנות השמונים והשבעים של המאה הקודמת.

סוגייה אחת קצת הפריעה לי: בתור אבא נאור ומתקדם, גם אני יודע להכין סנדביצ'ים ולארוז פירות ושתייה לים, והחזרה על התפקיד הקלאסי של האמא (שבעצם מספרת את הסיפור ומכינה את הסנדביצ'ים) לדאוג לאוכל קצת צורמת בעיניי. הייתי שמח שאיתמר יידע שגם אבא יכול להכין סנדביצ'ים, וגם כשהוא יהיה אבא ביום מין הימים, הוא יוכל להכין סנדביצ'ים בעצמו (ושוב, הדגש כמובן אינו על הסנדביצ'ים אלא על הטיפול בצרכים של הילדים).

הספר נחמד, זורם ואטרקטיבי. האם הוא יהפוך לקלאסיקה בבית משפחת מאור-דניאל? זה כבר תלוי באיתמר.

שלושה דגלים לים, מאת דנה גבירץ, הוצאת אוריון