לגופו של עניין

קבלו תגלית מרעישה: קיים קשר ישיר והדוק בין יחסנו לגוף שלנו לבין מערכות היחסים עם הסובבים אותנו והיקרים לנו
שרית הגיעה לטיפול ב"עוצמת הרכות" כי חיי הזוגיות שלה היו בקריסה. היא לא מרוצה מבן הזוג שלה. למעשה, היא מאוכזבת וכועסת על חוסר היחס מצדו ועל חוסר התקשורת ביניהם. כל אחד מהם מחכה שהאחר ישתנה והמריבות אין סופיות. ממש מלחמת עולם. היא רוצה להתגרש וזהו.
בהמשך שרית מספרת שהיא אינה מרוצה מהגוף שלה. היא מתארת כמה היא במלחמה איתו, כמה היא מאוכזבת ממנו, כמה היא נלחמת בו על מנת לשנותו, ובאילו דיאטות אין סופיות והתעמלות אובססיבית היא מענה אותו.
שאלתי את שרית אם היא מבחינה בקשר כלשהו בין שני הסיפורים הקשים. חיוך עלה על שפתיה, כזה של הבנה. עד מהרה הבינה שרית כי המלחמה אותה היא חיה אינה קשורה כלל בבעלה. היא כל הזמן במלחמה, בינה לבין עצמה, בינה לבין הגוף שלה. הדפוס אותו היא מתרגלת מדי יום משתקף אליה ממערכות היחסים שלה.
כמו בפנים כך בחוץ
מערכות היחסים השונות שלנו אינן מנותקות זו מזו. כולן בסופו של דבר מתחברות אלינו. אנחנו הגורם המשותף לכל מערכות היחסים שלנו, ומן הסתם האלמנטים שאנו מתרגלים יום-יום, שעה-שעה במערכת היחסים הבסיסית ביותר – זו שאנו מקיימים עם עצמנו – הם האלמנטים שאנו מכירים ומשתמשים בהם בכל מערכות היחסים האחרות. לדוגמה, אם אנחנו מתרגלים ביקורת עצמית וחוסר שביעות רצון מעצמנו, בזאת אנחנו הכי מיומנים, כי זה מה שאנו מכירים, וכך אוטומטית נפנה את "המיומנות" הזו לכל עבר.
החוץ והפנים לעולם ישתקפו זה בזה. מה שקורה בחוץ קורה בפנים ולהיפך. אם נחיה במלחמה פנימית, נחווה אותה גם בחוץ. אם נתחייב להשכין שלום בפנים, באופן טבעי הוא ישתקף אלינו גם מן החוץ.
אז מה זה אומר עלינו? שהאחריות הראשונית שלנו היא להתחיל את השלום מהבית פנימה, לרפא את מערכת היחסים שלנו עם הדבר הקרוב לנו ביותר – הגוף שלנו. כשהבאר תתמלא ותעלה על גדותיה, ישקו המים גם את הקרובים אלינו.
בסופו של תהליך טיפולי ב"עוצמת הרכות" למדה שרית לחיות בהרמוניה עם הגוף שלה ולקבל אותו כמו שהוא. וראה זה פלא – לא רק שהיא רזתה כשחדלה מלהלקות את גופה ולהפעיל בו את חוק הטבע: "היכן שיש כוח יש כוח נגד שווה", אלא שגם הזוגיות שלה השתפרה והשתנתה לבל הכר. גירושין היו ממנה והלאה.