לב של דיו: ביקורת סרט

כשקוראים ספר או סיפור, רובנו מדמיינים איך העלילה נראית במציאות – איך הדמויות נראות, איך נראה המקום שבו מתרחשת העלילה – ובאופן כללי אנחנו מנסים "להכניס" את עצמנו לסיפור כדי שנוכל לחזות במתרחש. זו הסיבה שברוב הפעמים כשנראה סרט שמבוסס על ספר שקראנו – נתאכזב, כי מה שדמיינו יתאם את מה שהבמאי דמיין.

הסרט "לב של דיו", המבוסס על רב המכר של קורנליה פונקה, מאפשר לנו להציץ בעולם שמסתתר מאחורי המלים הכתובות, להיכנס לאווירה המתוארת בסיפור ולפגוש את הדמויות.

כשגיבור הסרט מו (ברנדן פרייז'ר), מקריא סיפור, אחת הדמויות קופצות מתוכו ונכנסות לעולם האמיתי. כך, בכל פעם שהוא הקריא לילדתו, עברו לעולם האמיתי דמויות שונות, ובהן חד קרן, הקופים המעופפים מהסיפור "הקוסם מארץ עוץ", אחד השודדים מהסיפור "עלי בבא ו-40 השודדים" ועוד.

החיסרון שבקסם הזה, מלבד העובדה שהדמויות לא ממש יודעות איך להסתדר בעולם האמיתי, הוא בכך שבכל פעם שדמות ספרותית אחת עוברת לעולם האמיתי – אדם אחד עובר לסיפור ומגלם שם דמות מסוימת.



לעבור את מחסום הפנטזיה

באחת הפעמים שבהן הקריא מו לילדתו מתוך הספר "לב של דיו" – ספר מלא איורים מרהיבים של טירות מימי הביניים ויצורים מוזרים – עברה אשתו ריזה (שיאנה גילורי) לתוך הסיפור. מאז לא הפסיק מו לחפש גרסה נוספת לספר כדי להקריא ממנו שוב ולהשיב את ריזה לעולם האמיתי.

באחד משיטוטיו מו מצליח לאתר את הספר, אך תוכניתו להשתמש בו כדי למצוא ולחלץ את ריזה משתבשת: קרפיקון (אנדי סירקיס, "שר הטבעות"), הנבל מהסיפור "לב של דיו", נכנס לעולם האמיתי, חוטף את מגי, מגלה שכמו אביה, גם היא בעלת היכולת להגשים דמויות סיפוריות, ודורש ממנה להשתמש בה כדי להגשים את בן בריתו החזק ביותר – "הצל".

נחוש להציל את בתו ולשלוח את כל הדמויות הבדיוניות אל המקום שאליו הן שייכות, מו מאגד חבורה של חברים ובני משפחה – חלקם מהעולם האמיתי וחלקם מתוך סיפורים – ויוצא למסע נועז כדי להחזיר את המצב על כנו.

הסרט שייך לז'אנר סרטי הפנטזיה לכל המשפחה, שבד"כ מתקשרים כסרטים לילדים או לבני נוער – אולם אני חייבת לציין כי הוא ריתק גם את המבוגרים שבצופים.

מי שיצליח לעבור את המחסום הפסיכולוגי שמונע מאנשים מבוגרים לצפות בסרטי פנטזיה – יזכה בחוויה נעימה, שהופכת את הדמיון למציאות ומכניסה את הצופים לעולם של טירות עתיקות, נופים מרהיבים ודמויות מרתקות.

הסרט מלא בתפניות ובפרטים. העלילה לא מפסיקה להסתבך ולהתפתל, אך זה קורה בצורה מאוד ברורה ומהנה. הסוף מפתיע וגורם הנאה רבה לצופים. הפחת החיים בדמויות הסיפוריות נעשית בצורה נהדרת, והצופה מרגיש שהוא פוגש בכל אותן דמויות שדמיין כשקרא (או כשהקריאו לו) את הסיפורים. היה נחמד לשמוע את אחד הילדים מזהה את הסיפורים שמהם נלקחו דמויות מסוימות, כמו למשל "הקוסם מארץ עוץ" ועוד.

בסרט שזורים מסרים עמוקים רבים, ובהם הקסם שיש בקריאת ספרים ובהפעלת הדמיון, הכוח שיש למילה הכתובה, והיכולת שלנו לשנות את המציאות של עצמנו. כל זה מועבר בצורה נעימה, כזו שגם ילדים (לפי דעתי מומלץ לגילאי 13+, קטנים יותר עלולים להיבהל מהדמויות הרעות) יוכלו להבין ולהתחבר אליהם.

"לב של דיו", ארה"ב 2009. במאי: איאן סופטלי, שחקנים: ברנדן פרייז'ר, הלן מירן, שיאנה גילורי, פול בטאני, אליזה בנט ועוד. 106 דקות.