לבכות בלי לפחד: הטור של הילה נחשון
הילה נחשון הפכה כל משבר לדרמה עד שהיא הבינה שהיא מעדיפה לבכות בלי שיחזיקו לה את היד. היא מציעה גם לכם לא לפחד מהבכי ולתת לו הזדמנות לעשות ספונג'ה בנשמה
אני אדם שאוהב לבכות.
כן, אני בכיינית, ואני לא מתכוונת לבכיינות במובן של מי שמרבה להתלונן ולקטר, אני פשוט בוכה. נהרות של דמעות יכולים לפרוץ מעיניי, כאילו תגובה אלרגית חריפה או גייזר תת קרקעי שמצא איזה חור קטן להשתחרר דרכו אל פני האדמה. כאילו הגוף מבקש לעשות איזו ספונג'ה זריזה לשחור שהצטבר בפינות של הנשמה.
יש כאלה שנבהלים מהרגעים האלה, מהתחושה שאתה עולה על גדותיך, שהרגשות מציפים אותך ואתה לא יכול להכיל עוד. קצת כמו הפחד מלהקיא – תחושה של איבוד שליטה על הגוף שלך, על המנגנונים שאמורים לשמור עליך מלחשוף את כל השיט שאכלת לארוחת צהריים.
לא אני.
מה אומר לכם, עד לפני זמן לא רב רגעי השבר היו עבורי תירוץ לארגן לעצמי את בת המצווה שמעולם לא חגגו לי, המסיבה שתמיד חלמתי עליה והיא הכי טובה בעיר – קצת כמו לצפות בלוויה של עצמך. יש איזשהו עונג נסתר בלהפוך לבלתי מתפקד לזמן מה, לבחון את מידת ההשתדלות, הזמינות, הנאמנות של הסובבים אותך. הפיכה לקורבן היא הדרך הקלה ביותר להימנע מלקיחת אחריות, בדוק. איזו דרך מתוחכמת לייצר תלות הניזונה מרגשות חמלה או אשמה של הצד השני ובכך להתנער לגמרי מהצורך להביט פנימה ולערוך חשבון נפש. כמו ילדה האוחזת בדגל לנופף באמצעותו לעולם – היי, יש כאן מצוקה ואין לי מושג איך להתמודד איתה. ואם לא תקחו את זה ממני עכשיו, אני אשב לי פה בחושך ואתמוטט וזה יהיה לנצח על מצפונכם. כי אם אני כבר על הקרשים, חבר'ה, הדלקתי את האש, תביאו את המרשמלו זה הולך להיות חת'כת ערב. כן, הבכי הוא לא הקתרזיס, הוא לא ההזדככות, הוא העניין עצמו. ההתקרבנות היא העלייה על נתיב עוקף מודעות ואני כבר על 180 קמ"ש.
עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, כולנו זקוקים לנחמה ברגעי משבר, וגם אני זקוקה לידיים שיחבקו אותי, למילה הנכונה ברגע הנכון, לתחושה הזאת שאני לא לבד. אבל היום, ממרומי גבעת רגשות האשמה פינת אלף הכשלונות בואכה דרך השלום שלום ולא להתראות שעליה אני יושבת, אני מבינה שכשאני בוכה זה כדי לנקות. וזהו. אני לא זקוקה לדרמה בחיי. היה לי ממנה מספיק. למעשה, אני את מכסת הדרמה שלי ניצלתי עד תום (ויש מצב שגם גלשתי קצת על הסיגנל של השכנים) ואין לי בה עניין יותר.
אני לא צריכה להפוך את הרגעים האלה, שמרגישים כמו קריסת היקום הפנימי שלי אל תוך עצמו, ל"מופע של הילה נחשון". אני מבינה שעצם הרגישות הזאת, שגורמת לי לבכות, היא סימפטום לכך שהמערכת שלי עוד עובדת. שאני אדם שמרגיש. שלא הפך אפאטי. אני יודעת שהאנשים שהיו זמינים לי ללא היסוס ובכל זמן, יהיו שם תמיד בשבילי, במרחק שיחת טלפון. אבל אני כבר לא צריכה להזעיק אותם שיחזיקו לי את היד. הידיעה הזאת מאפשרת לי לבכות. לעצמי, בשקט, לבד, בלי להפעיל את כולם מסביב. בלי להיבהל. אני אוהבת לבכות כמו שאני אוהבת לצחוק, כי אני אוהבת להרגיש. בכל הכוח. ואני אמיצה מספיק היום כדי להתבונן אל המקומות החשוכים בנשמה שלי ולכאוב על הדברים כמו שהם, בלי פילטרים אבל גם בלי דרמות. ואז לעשות להם ספונג'ה, לשטוף טוב טוב כמו שצריך את כל הפינות, לחייך לעצמי במראה ולהמשיך הלאה, בלי לרוץ ולספר לחבר'ה.