לא רוצים לישון
כדי להרדים את התאומים, אסף עושה כל מה שצריך: חביתה וירקות לארוחת ערב, מקלחות בתורות, שעת סיפור ולילה טוב. אז למה הוא נוחל רק 50 אחוזי הצלחה? רמז: זה קשור ליכולת כיבוי האור
אנחנו כל כך רוצים ילדים. אנשים, ובעיקר נשים, מוכנים לעשות הכל כדי שיהיו להם ילדים. למצוא בן זוג, לשכנע אותו להציע נישואים, לסבול את אמא שלו ואת החברים שלו שצורחים כמו חיות כל פעם שמכבי מפסידה. אחר כך חומצה פולית, סקירה ראשונה, שקיפות עורפית, חלבון עוברי, חלמון צווארי, סקירה שנייה, שלישית, אפידורל, בינגו! יש ילד. נהדר. עכשיו מה אנחנו רוצים? שיילך כבר לישון.
כשהם תינוקות העסק מסובך במיוחד. המון כפתורים שצריך לסובב בעדינות. מתגים שיש להפעיל בצירופים שונים ומשונים, תתי-מינונים, זעיר-כיוונונים ומיקרו-איפנונים. הכל עד שהמכונה העדינה והצווחנית עוברת לסיבובי סרק ונרדמת.
כשהם מתבגרים המלאכה מעט פשוטה יותר. לכאורה. ארוחות ערב הנמשכות אל תוך הלילה מוכרות לכם? כשילדיי רק מריחים את ניחוח המצעים, השמיכות והכריות, הם מורידים את קצב הסל"ד. פתאום הכל נ-ע-ש-ה ה-ר-ב-ה י-ו-ת-ר ל-א-א-א-ט. על החביתה הבלתי נגמרת שמעתם? על המלפפון האינסופי? על מילקי לנצח?
העניין הוא שלא ניתן לעבור לשלב ב' (מקלחת) מבלי לסיים לחלוטין את שלב א' (ארוחת ערב). מדוע? משום שלפתע בשלב הסופי, עלול ההורה להיתקל בתביעות קנטרניות בשל עניינים שלא נחתמו כראוי, דוגמת "אבא, אני רעב!". לכן יש להחתים כל אחד מהצדדים על נייר רשמי המסדיר ענייני כל שלב ושלב. יבואו הצדדים הנוגעים בדבר ויתחייבו בפני עדים (אני, שולה החתולה וחתוליהו בן זוגה) כדלהלן. שאין למי מהצדדים כל תביעות ודרישות בענייני אוכל כעת ובכל שלב שהוא עד אור הבוקר.
זה סיפור לספר סיפור
פעולת המקלחת שקולה בביתנו לחידת הכבשה, החסה והזאב שיש להעביר את הנהר. ואלה התנאים: א. בכל רגע נתון יכול לשהות רק תאום אחד במקלחת. זאת כדי למנוע מריבות על ידית הטוש והפיכת האמבטיה למקווה טהרה. ב. על הכותב להיות צמוד לתאום המתפשט/ מתלבש בכל משך הפעולה. ג. לא ייווצר מצב שבו אחד מהתאומים אינו מתקלח או אינו מתפשט/ מתלבש. היה ויצא המתקלח ממקלחתו בטרם סיים האב להלביש את אחיו וקרא: "אבא גמרתי" בטרם עת, ירשום לעצמו האב פסילה מנהלתית.
השלב הבא הוא חתירה למגע של הילדים הקלוחים, מצוחצחי השיניים והמפוג'מים עם מצעיהם. פעולה זו נעשית תוך הדיפת קובלנות דוגמת: "אבא, לא ראינו יובל המבולבל היום", "רק טלפון לסבתא", "רק לתת את הקוטג' שנשאר לחתוליהו ולשולה". משנדחו כל העתירות, מגיע שלב הסיפור.
בחירת הסיפור בטרם שינה אף היא סיפור העומד בפני עצמו. "ספר לנו סיפור של צ'רלי צ'פלין", מתחכם אור. הוא יודע שתסריטיו של צ'פלין לרוב אילמים, ואני שב ומזכיר לו זאת כפי שהוא מצפה. "טוב, אז תראה לנו אותו במחשב". אחרי שאני מסרב, אביב מבקש שאספר להם סיפור "בלי ספר", הכוונה שאמציא אחד כזה.
אני שב וממציא את הסיפור על החתול במגפיים. נו, זה שהחל לשאוג בשפת האריות שעה שעבר ליד מגדל בבל, בדיוק ברגע הנכון שבו בלבל אלוהים את השפות שם. אור מגחך בחוסר אמון ומכיוונו של אביב נשמעות נחירות קלילות. יש! 50 אחוזים מהמשימה הושלמו. כעת נשאר החלק הקשה, להרדים את אור.
איך מכבים את האור?
איך מכבים את אור? זה לא קל. אני מנסה הכל: מוזיקה קלאסית, דיסק של אליעזר והגזר, שום דבר. הילד בשלו. במקום לישון הוא מתאמן בגלגלונים ובקפיצות בין המיטות. לבסוף אני שולף את נשק יום הדין.
"אור, רוצה לנסות להירדם במיטה של אבא?".
שאלה רטורית. הרי רק לכך הוא ציפה. אבל יש לו תנאי: "אני רוצה שתישן לידי".
בשעה הזו אני כבר מוכן להכל, ואור מצטנף בשמיכה שלי.
מתי הוא נרדם, אין לי מושג. בבוקר אני מתעורר כשיד קטנה מטלטלת אותי.
"אבא, קום. צריך להעיר את אביב!".
בלי מילים
אור על סרט אילם של צ'רלי צ'פלין: "אבא, למה לא שומעים? אולי צריך להגביר?".
אביב: "לא צריך להגביר. זה סרט ממתי שעוד לא היו מילים".