לא סתם שמים טבעת

ההחלטה לחיות בזוגיות היא בחירה רוחנית להתמסר לאהבה עד שהאגו נעלם, וחתונה היא צעד המעיד על נכונות ללכת מעבר לגבולות הנוח והקל. על חתונה כצעד רוחני
בחלק הראשון של המאמר הצגתי את החתונה היהודית המסורתית מבחינה חוזית יבשה כהסכם שנערך בין איש ואישה. האישה לוקחת על עצמה מחויבות מונוגמית מוחלטת, ובתמורה האיש מעניק לה ביטחון כלכלי. יש כמובן רמות גבוהות ועמוקות יותר להתקשרות הזו עצמה, אבל מבחינת החוזה, ההסכם, זה מה שהוא מחייב. אם האישה אינה אוהבת את בעלה או אינה נחמדה אליו, זו בעיית שלום בית. אבל אם היא שוכבת, אפילו פעם אחת, עם מישהו אחר חוץ מבעלה, ההלכה היהודית מחייבת אותה להתגרש מיד מבעלה והיא גם "מפסידה כתובתה". כלומר, היא מאבדת את הביטחון הכלכלי שהובטח לה. בימי קדם היו גם מוציאים אותה להורג על כך.
מצדה האחר של המשוואה: אם הגבר מתנהל בניתוק רגשי מאשתו, זה אכן עניין מאוד לא נחמד וראוי לטיפול זוגי, אבל אם הוא לא מפרנס את משפחתו בכסף העומד לרשותו, בית הדין כופה עליו לשלם מזונות לאשתו ולילדיו בעת הנישואין ולאחריהם.
יש לציין כי על הגבר לעולם לא חל עונש מוות בכל הקשור לדיני נישואין. עונש כזה עלול לרחף רק על ראשה של האישה. בסופו של דבר הסכם הנישואין היהודי הוא הסכם הנעשה בחברה פטריארכאלית בעלת דומיננטיות גברית ברורה (ראו הערה 1 בסוף הכתבה).
כפי שכבר כתבתי, מבחינה עקרונית, ההסכם הזה, גם אם אין הוא מוצא חן בעינינו, הוא הסכם לגיטימי, ומי שחפץ בכך יכול ומוזמן לחתום על חוזה שכזה גם כיום. רבים אכן עושים זאת בכל יום ברבנות. אך אני לתומי סבור שעלינו להציע כיום מסגרת חדשה לקשר הזוגי – מסגרת מקודשת, עמוקה וחגיגית, שתביא את האהובים יחד מתוך מחויבות הדדית גבוהה יותר. במאמר הנוכחי אנסה להציע כמה קווים מנחים לזוגיות שכזו ולטקס כלולות שכזה.
חתונה ראויה
חתונה היא צעד ענק בחיים הרוחניים של האדם, גבר כאישה. חתונה היא טקס מעבר מהיות האדם ישות פרטית, אינדיבידואל הקיים כשלעצמו, להיותו חלק מיחידה גדולה יותר, שהיא הזוג. אני רואה את טקס החתונה ככור היתוך אלכימי: אל תוך הטקס הזה מכניסים שני מרכיבים נפרדים – איש ואישה – בוחשים ומחממים, מברכים ומזמינים את השכינה, ומה שיוצא בצד השני של הטקס הוא זוג נשוי. לא שני אינדיבידואלים נפרדים, אלא שני איברים של שלם אחד, שהוא גדול מסכום איבריו.
מסיבה זו אני רואה חתונה כצעד רוחני. כל חריגה מגבולות האגו, הנפרד והמבוצר בעצמו, וכל הרחבה אמיתית של גבולות ה"אני" הן התפתחות רוחנית. כל צעד אמיתי לכיוון ההכרה בכך שאיננו ישויות נפרדות, הוא צעד בכיוון הנכון מבחינה רוחנית. חתונה היא צעד אמיץ שכזה, כי יש בה גם התחייבות לפעולה על בסיס ההכרה בעובדה שאנחנו לא נפרדים. יש בצעד אמירה ברורה של נכונות ללכת מעבר לגבולות הנוח והקל אל העומק.
מהי המחויבות שבחתונה?
כפי שאמרתי באופן ברור מאוד במאמר הקודם, מונוגמיה מוחלטת איננה עניין טבעי למין האנושי. אינני סבור שעל זה ראוי לבסס את הזוגיות ואת החתונה. יש שישאלו אם כך, מהי ההתחייבות הקיימת בחתונה? כמובן יש ויש על מה להתחייב, הרבה מעבר לאותה קטנוניות הקשורה לביטחון העצמי של הגבר (שנפגע כשאשתו מגלה את עוצמת מיניותה) ולביטחון הכלכלי של האישה, שכדי להשיג אותו היא מוכנה לשעבד את גופה לגבר אחד, ולהדחיק את יכולתה הגדולה לאהוב באופן רחב יותר (ראו הערה 2 בסוף הכתבה).
המחויבות שבנישואין במובנם הגבוה, לעניות דעתי, היא התחייבות לשרת זה את זו וזו את זה באהבה. טקס הנישואין הוא הסכם על שירות הדדי, הבא מתוך הכרה בהיותנו אחד ובנכונות לתת את עצמנו לאהובנו בכל דרך שתידרש למען הרבות אהבה בעולם. ההתחייבות לשרת את בן או בת הזוג היא התחייבות לעשות ככל יכולתנו כדי לראות אותה או אותו באמת, ולהבין מה דרוש לו או לה עכשיו כדי לצמוח.

בנישואין אנו מתחייבים להבין מה דרוש לבן או לבת הזוג כדי לצמוח. אילו': shutterstock
באהבה אין מי שצודק
בעבודתי אני פוגש מדי פעם זוגות שבאים אליי להתייעצות ולאימון. אחד הדברים המאפיינים זוגות הוא ויכוחים. יש זוגות המשחזרים שוב ושוב ויכוחים קבועים. אבל בואו נתבונן רגע בעצם העניין של ויכוח: מה שחשוב לכל צד בוויכוח הוא להוכיח את צדקתו, אך האם זה מה שחשוב לנו בזוגיות? להראות שאני צודק ושהשני טועה, ו"להרוויח נקודות זכות" במלחמה המתמשכת הקיימת בינינו?
ובכן, כשבני זוג נכנסים למערכת זוגית עליהם להבהיר לעצמם מה חשוב להם (ואפשר תמיד לעשות זאת גם לאחר טקס הנישואין בכל רגע. תמיד אפשר להתחיל מחדש). אם מה שחשוב להם כבני זוג זו האהבה, אז באהבה אנחנו לא אחד נגד השני. כשאנחנו אחד נגד השני, זו אינה אהבה, אלא מלחמה או מאבק. לא צריך להתחתן לשם כך. יש מזה מספיק בכל קרן רחוב.
באהבה אין צודק. באהבה אנחנו מבינים שמה שחשוב הוא השדה האנרגטי שבינינו, ואם הוא צורם ובלתי הרמוני, מה זה חשוב מי צודק? הרי שנינו טעינו אם הגענו למצב כזה. מה שעלינו לעשות הוא לטפל מיד בבעיה האמיתית, שהיא החלפת סדרי העדיפויות – בחרנו להיות "צודקים נפרדים" במקום "אוהבים טועים ביחד". כן, זו נקודה חשובה של בחירה: האם אני מעוניין להיות צודק-נפרד או אוהב-טועה-ביחד? בחתונה אנחנו הופכים לגוף אחד, ואם יד ימין טועה יד שמאל אינה נלחמת בה על כך ואינה מנסה להוכיח לה שהיא צודקת, אלא הגוף כולו לוקח אחריות על כך שאיבר אחד התבלבל.
הבחירה בזוגיות רוחנית
כפי שמסביר פעמים רבות ידידי דיוויד דיידה: אם מטרת חייך היא להיפתח לאלוהים, כלומר להתפתח מבחינה רוחנית, הסיבה היחידה להיכנס למערכת יחסים אינטימית היא רק אם יחד עם בן או בת הזוג אתם מסוגלים להיפתח לאלוהים טוב יותר ועמוק יותר מאשר בהיותכם לבד.
יש כמובן אנשים שמטרת חייהם איננה ממוקדת בהתפתחות רוחנית, וממילא אין זו מטרת הבחירה שלהם בחיי זוגיות. מטרתם יכולה להיות סיפוק צרכים הדדי או היחלצות מבדידות, השגת ביטחון כלכלי או קניית מעמד חברתי. כל זה טוב ויפה, אך בעומק הדבר אין הם משקפים אהבה. הם משקפים צורות שונות של ניצול הדדי ולא יותר. התפתחות רוחנית משמעה יציאה מהעיסוק הנרקיסיסטי בעצמי ונכונות לתת את עצמי לטובת משהו גדול יותר ממני עצמי, או בשפה שבה אני מעדיף להשתמש "להתמסר לאלוהים".
הבחירה הרוחנית לחיות בזוגיות היא בחירה להתמסר לאהבה. ללמוד לחיות יותר ויותר כיצור אוהב, ולגדול ביכולת לאהוב מעבר לפחדים. כולנו רוצים להיות נאהבים. כולנו רוצים גם להעניק אהבה, אך בדרך כלל זה מותנה בכך שראשית נקבל אהבה. הבחירה בצמיחה רוחנית היא בחירה לאתגר את עצמי לאהוב מעבר למה שנוח לי. לאהוב עמוק יותר, גדול יותר. ללמוד אהבה כדרך חיים, ולהתמסר לאהבה עד שהאגו מתמוסס בה ונעלם (ומופיע שוב ונעלם, וחוזר חלילה).
________________________________________
[1] הדבר בא לידי ביטוי פשוט וישיר בנוסח הברכה שהרב אומר בתחילת טקס הנישואין כדת משה וישראל: "ברוך אתה ה'… אשר אסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין…". שאלה בהבנת הנקרא: מי הוא גוף ה"אנחנו" שהברכה מתייחסת אליו? תשובה: קהילת הגברים. אלוהים אסר "לנו", הגברים, לקיים יחסים עם הארוסות, והתיר לנו לקיים יחסים עם הנשואות לנו. היות ואחד מאיתנו הצליח לסדר לעצמו מין מותר, אנחנו חוגגים איתו. נפלא. כבר לפני כמה שנים חדלתי לברך את הברכה הזו בטקסי חופות שאני עורך. במקומה יצרתי ברכה אלטרנטיבית, המברכת את ה' על נס האהבה והזוגיות. על זה בעיניי ראוי לברך.
[2] מקובל לחשוב שכשהסכם המונוגמיה נפרם הגבר מתחיל לשכב עם כל מה שזז, והאישה האומללה צריכה להשלים עם זה. הניסיון שלי עם זוגות שעברו מהפך שכזה מראה ההפך מזה: לאישה, כשהיא נפתחת, יש יכולת מולדת לאהוב הרבה. היא יכולה להכיל הרבה אכפתיות והרבה אהבה, הרבה תענוגות והרבה מאהבים – בקלות רבה יותר מאשר הגבר. גברים בקושי מסתדרים עם העולם הרגשי של אישה אחת, וכשהם מגלים שכניסה למיטה עם נשים נוספות היא גם כניסה למעורבות רגשית עם נשים נוספות, הם נרתעים ומגלים שבעצם זה גדול עליהם.
נשים, נציגות האלה הגדולה עלי אדמות, מסוגלות לאהוב הרבה יותר בגדול מגברים. ההסכמים החברתיים שקיימים כיום סיווגו נשים שכאלו כמסוכנות, כזונות וכבנות לילית. אך הבה נעיף בכך מבט: מקובל לגנות את מקצוע הזנות בשל העובדה "שאישה מוכרת את גופה". אלא שיש לשים לב לכך שגם בחתונה מקובלת "אישה מוכרת את גופה" – היא מקבלת הבטחה כלכלית תמורת נתינת חסדיה המיניים לבעלה. אלא שבחתונה המקובלת היא מוכרת את גופה לקליינט אחד בלבד, בעוד שבזנות היא משכירה אותו לקליינטים רבים יותר ולזמן קצוב. אמנם לא ארחיב על כך כאן, אך אומר שהבעיה האמיתית עם זנות אינה מונחת ב"מכירת גופה של האישה", אלא בחוסר האינטימיות המאפיין יחסים שכאלו.