לא נשארת בדד

בינואר 2004, במהלך מופע המחצית של הסופרבול (גמר ליגת ה-NFL האמריקאית), ג'סטין טימברלייק אירח את ג'נט ג'קסון באחד מהשירים ששר. בסוף השיר, כנראה כחלק מתכנית אמנותית מתוכננת היטב, שלח טימברלייק את ידו על עבר שדה הימני של ג'קסון וחשף אותו לעיני הקהל. הצופים בבית זעמו, לעומת זאת הקהל באצטדיון לא ממש ראה משהו, ורשתות הטלוויזיה נכנסו לאמוק (למשל קבלת החלטה גורפת להעביר שידורים חיים באיחור של חמש שניות, על מנת למנוע מקרים ביזאריים כאלה בעתיד).

כולם דיברו על השד ותוצאותיו, ורק ג'קסון רצתה להמשיך לשיר. אבל הקהל כנראה לא סלח לה על החוצפה – איך היא מעיזה לחשוף את הפרונט בשידור חי? שהרי התדמית הנקייה ושיריה הלא סקסיים בעליל הם אלה שכיכבו שנים במצעדי הפזמונים, וג'קסון מעולם נפנפה במיניות מוגזמת כדי למכור תקליטים.

אם נשים את הציניות בצד וננסה להתמקד בעבר המוסיקלי של ג'קסון, נגלה זמרת שלמעלה משלושים שנה נמצאת במצעדי הפזמונים, ורק בשלהי הקריירה שלה חוותה את הכאב של חוסר ההצלחה, והכל בגלל שד. ג'קסון תמיד ניפקה להיטים, גם כשאלבומיה הראשונים לא מכרו היטב. אלבומי זהב אינם זרים לה, וכיאה לכוכבת תרבות (ונצר למשפחה מפורסמת במיוחד), היא מכירה היטב את עולם הקולנוע, המדיה החדשה וטורי הרכילות.

אבל מה עם המוסיקה? האם היא באמת עושה מוסיקה טובה? ובכן, כמו כל דבר שקשור במוסיקה, הכל עניין של טעם, אבל עם נתונים יבשים אי אפשר להתווכח – הבחורה מוכרת במשך שנים מיליוני תקליטים, מנפקת סינגלים מצליחים (ומשתתפת גם באחד הקליפים היקרים בהיסטוריה – Scream, עם אחיה, מייקל).

שני אלבומיה האחרונים חשפו חלק מהאמת הכואבת – היא לא באמת מוסיקאית מוכשרת, אלא מבצעת בחסד. אם אין לה כותבים מוכשרים והפקה מהדרג העליון באמת, היא לא תגיע רחוק. וכך, מצולקת מתקרית השד, היא כנראה גילתה את האמת המרה בעצמה.



שני האלבומים האחרונים של ג'קסון היו כישלון, אם לנסח זאת בעדינות – גם מסחרי וגם אמנותי. בעוד טימברלייק, שותפה לעבירה, עושה דרכו אל לב הקונצנזוס, ג'קסון דשדשה מאחור והחלה להרהר בימים שלאחר הפרישה.

מתישהו החליטה ג'קסון לחזור, ובגדול. ומה עושה זמרת מתבגרת שמתחילה לאבד את הקהל שלה? נכון – מסתכלת גבוה, אל האחת והיחידה ומנסה ללמוד ממנה כמה שאפשר. אז ג'קסון החליטה לעשות מעשה "מדונה", לשכור כמה מפיקים צעירים שמבינים דבר או שניים בהיסטוריה של המוסיקה, וישבה לרקוח את האלבום שיחזיר אותה לתודעה.

 Discipline הוא אלבום ששמו מבטא באופן מושלם את מה שנמצא בתוכו – המון משמעת. ג'קסון עושה בדיוק מה שאומרים לה, ולשם שינוי נשמעת מקורית ורעננה – השירה שלה ב-2nite נשמעת צלולה כמו שלא נשמעה שנים; הגניחות המתבקשות ב-luv, המנון היפ הופ מלוקק, יושבות היטב בתוך השיר הבינוני אך מדויק. כל אלמנט באלבום מדויק ותפור למידותיה של הכוכבת המתקמבקת.

Rock with you הוא להיט עאלק-דיסקו עמוס בדגימות סאונד מוצלחות, עם שירה מלטפת במידה הנכונה, מה שגורם לנו להבין שג'קסון אכן החליטה לקחת דוגמא ממדונה, שאלבומה האחרון מושתת על שירים מהסוג הזה.

שלושת הבלדות שמעטרות את אמצע האלבום מזכירות את ג'קסון של שנות התשעים, השנים בהן הפכה לכוכבת מספר אחד של אמריקה, אבל עם סאונד מעודכן לילדי ההיפ הופ הריקניים של היום.

הדואט המתבקש באלבום מגיע בדמות שיר 17 (The 1), אותו היא מבצעת עם מיסי אליוט. דווקא השיר הזה הוא החלש באלבום, וזה שקצת תוקע את הרצף שלו, שכן מיסי אליוט לא מביאה את הבשורה המוסיקלית שג'קסון ביקשה לאלבום הזה. לכל אורך ההאזנה מתקבלת התחושה שג'קסון עושה את כל המהלכים הנכונים בשביל לחזור להיות הזמרת השחורה שאוהבה על כולם – אמהות, ילדות ונערים מתבגרים שמבקשים חומר למחשבה בלילות קרים מתחת לפוך, וכל זה מבלי ליפול לקלישאות נמוכות מדי. דווקא השיר עם אליוט ממקם את ג'קסון בנישת ה"שחורה מגניבה שאוהבת שיש לה טוסיק גדול ומנפנפת בו מול הבנים החרמנים", שהיא אמנם אסכולה מצליחה, אבל לא מתאימה למאמץ שג'קסון משקיעה באלבום הזה.

בשורה התחתונה – נתוני המכירות משקפים היטב את מה שג'קסון רצתה להשיג – היא חזרה, ובגדול.

Discipline הוא אחד האלבומים הנמכרים ביותר שלה בעשור האחרון, ונראה כי העולם קיבל בחזרה את היחידה ממשפחת ג'קסון שלא איבדה את שפיותה בשלב כזה או אחר של חייה.

ג'נט ג'קסון, Discipline, הליקון