לא מטילים עוגן

100 שנים חלפו בין טביעת ה"טיטניק" לטביעת ה"קוסטה קונקורדיה". מה קרה בעולם ספינות הנוסעים בינתיים?

88 שיתופים | 132 צפיות

עבדתי פעם על סיפון של אניית משא ששמה היה "דרור". הייתי צעיר מאוד, ואמנם העבודה הייתה פיזית וקשה, אבל היא הותירה בי זיכרונות נעימים. תמונה אחת, כאשר הפלגנו דרך מצר בוספורוס אל הים השחור בדרך לנמל ברומניה, נחרתה בזיכרוני.

עמדנו כל אנשי הצוות בשעת ערב על הסיפון. נתב תורכי עלה על גשר הפיקוד כדי לכוון את הספינה דרך נתיב השיט הצר והמסוכן. צריחי המסגדים של איסטנבול זהרו באור אחרון. הנתב הושיט לנו קלטת והסביר שכדי שיתחיל בניווט הוא חייב לשמוע את המוזיקה הזאת.

הקברניט נעץ בו מבט חשדני ושלח אותי להביא רשמקול נייד מהתא שלו. הקלטת הוכנסה, הנתב הפשיל שרוולים, ומהרשמקול שעל הגשר נשפכו הצלילים של "הנערה מאיפנמה" בפורטוגזית, ששרה אסטרוד ז'ילברטו. פני כולם נהרו. החוף התורכי נראה קרוב מאוד. הגשרים החוצים את המצר הוארו באור נפלא, והנשימה שלי, צעיר בתחילת שנות ה-20 לחייו בהפלגה ראשונה, נעתקה.

טביעה כתוצאה מניסיון להרשים

נזכרתי ברגעים האלה כשראיתי באמצע ינואר 2012 את התמונות של ה"קוסטה קונקורדיה" הפוכה על צדה מול החוף של האי האיטלקי ג'יליו (Isola del Giglio). גם שם, טוענים, ניסה מישהו להרשים ולהפליג קרוב מדי אל החוף. זה לא הצליח, אבל התמונה המפתיעה של אנייה ענקית, שהיו עליה יותר מ-4,000 בני אדם, הפוכה על צדה ושוקעת לאט במים הרדודים מול החוף, משכה את העין. הגורל, כך נדמה, מספק לנו תזכורת.

ב-10 באפריל 1912, לפני 100 שנה, הפליגה ה"טיטניק", ספינה חדשה לחלוטין, להפלגת הבכורה שלה מסאותהמפטון (Southampton) באנגליה לניו יורק. כמה ימים אחר כך, ב-15 בחודש, כבר שקעה הספינה שכונתה "זאת שאינה יכולה לטבוע" מתחת לפני האוקיינוס. יותר מ-1,500 בני אדם נספו באחד האסונות הימיים המחרידים ביותר אי פעם.

ה"טיטניק" נהפכה מאז לשם נרדף לאסון בקנה מידה גדול. השם מצלצל היום גם כמילה נרדפת ליוהרה אנושית, לחוסר תכנון נאות, לקטסטרופה שאיש לא צפה שהיא עומדת להתרחש. ב-100 השנה האלה נרקמו שני סיפורים זה לצד זה וזה לתוך זה – סיפורה של ה"טיטניק" תחת המים וסיפורן של אניות הנוסעים הגדולות מעל המים מציירים תמונה פתלתולה שקשה לצפות את התפתחותה.

בכל פעם שנדמה שאחד מהחוטים האלה סיים את תפקידו בהיסטוריה האנושית חלה תפנית בעלילה ומתברר לנו שהפרקים המרתקים ביותר עוד לפנינו. התחנות המוצגות כאן אינן היסטוריה מסודרת של תולדות הספנות. אלה בעיקר רגעים שהיום אפשר לראות בהם נקודות ציון.


הטיטניק יוצאת מהנמל באנגליה. צילום באדיבות National Museums Northern Ireland

1912 | מעט תיירים, הרבה מהגרים

ה"טיטניק" הייתה אחת משלוש ספינות שנבנו במתכונת זהה בעשור הראשון של המאה ה-20 במספנות חברת "הרלנד אנד וולף" (Harland and Wolff) בבלפסט, צפון אירלנד. קדמה לה ה"אולימפיק", שהושקה ב-1910. שנתיים אחרי טביעתה של ה"טיטניק", בפברואר 1914, הושקה במספנות בבלפסט ה"בריטניק" – אחות נוספת לשלישייה.

משקל כל אחת מהן היה יותר מ-45 אלף טונות. לאחר אסון ה"טיטניק" הוכנסו בשתי אחיותיה שינויים, בהם חיזוק דופן האנייה ותוספת משמעותית של סירות הצלה ומנופים שיאפשרו את הורדתן המהירה אל המים. כל אלה לא הועילו במיוחד ל"בריטניק". היא הושקה ערב מלחמת העולם הראשונה, שימשה להעברת כוחות צבא מאמריקה לאירופה ובתור בית חולים נייד, וטבעה לאחר שעלתה על מוקש ב-1916.

איש לא חשב בשלב הזה לוותר על שירותיהן של ספינות הנוסעים הענקיות. הן היו גשר הכרחי בין אירופה לאמריקה. לא היה להן תחליף. עשרות אניות חצו מדי שבוע את צפון האוקיינוס האטלנטי. הן נשאו מעט תיירים והרבה מאוד מהגרים מן היבשת הישנה לחדשה. בנוסעים מי שנסעו לבקר משפחות שהיגרו לאמריקה, וצעירים ששבו לאירופה לפגוש את המשפחות שנשארו שם. אנשי עסקים וסוחרים רבים השלימו את מכסת הנוסעים האדירה.

מטוסים לא היו כמובן אפשרות ריאלית. האחים רייט השלימו את טיסת הבכורה שלהם רק בדצמבר 1903. את החצייה המעופפת הראשונה של האוקיינוס האטלנטי ביצע צ'רלס לינדברג רק במאי 1927. עשרות שנים עוד יעברו עד שהתעופה תוכל להיחשב אלטרנטיבה לאניות הענקיות החוצות את האוקיינוס. המסע הימי בספינות המהירות ביותר נמשך באותה תקופה כחמישה ימים. בשיא המהירות לאניית נוסעים החזיקה מאז 1909 האנייה "מאוריטניה" הבריטית, שחצתה את האוקיינוס האטלנטי בארבעה ימים, עשר שעות ו-51 דקות. השיא הזה נשבר רק ב-1935, כאשר ה"נורמנדי" הצרפתית קיזזה ממנו שבע שעות.

1922 | "ביסמארק" עוברת לבריטים

בעוד ה"טיטניק" נחה בעומק של כשלושה קילומטרים וחצי על קרקעית הים, ספינות ענקיות אחרות הוסיפו לחצות מדי יום את האוקיינוס ועל סיפונן אלפי בני אדם. ב-1914 החלו לבנות בגרמניה את האנייה "ביסמארק", אך העבודה נפסקה כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. בהסכם ורסאי (1919), שסיים את המלחמה, נקבע שגרמניה תיתן שלוש ספינות גדולות כפיצוי לשלוש בנות הברית – אחת לצרפת, אחת לארצות הברית ואחת לבריטניה. בריטניה קיבלה את ה"ביסמארק", והגרמנים השלימו את בנייתה בפיקוח חברת "הרלנד אנד וולף" הבריטית שבנתה את ה"טיטניק".

ב-1922 הושלמה בניית הספינה, שהייתה לספינה הגדולה בעולם, והיא הועברה לבריטים. ב-1922 יצאה למסע הבכורה שלה מסאותהמפטון לניו יורק – מסע דומה לזה שהייתה אמורה לעבור ה"טיטניק". שמה שונה ל"מג'סטיק", והיא שמרה על תואר הספינה הגדולה בעולם עד 1935, כאשר נישלה ה"נורמנדי" גם אותה מן הכתר. בשנת 1923 כבר נשאה ה"מג'סטיק" יותר נוסעים מכל ספינה אחרת בעולם.

בכל חצייה של האוקיינוס היו על סיפונה יותר מ-2,100 נוסעים ומאות אנשי צוות. המשבר הכלכלי העולמי בסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 הקשה על החברות שהספינה הייתה בבעלותן להמשיך לתפעל אותה, ובאמצע שנות ה-30 החליטו להוציא אותה לגמלאות. במשך זמן מה שימשה הספינה בית ספר ימי, ואחר כך נשלחה לגריטה.

"מג'סטיק" ואניות דומות שחצו את האוקיינוס באותה תקופה לא היו ספינות שעשועים. הן היו כלי תחבורה המוניים, צפופים, שעסקו בעיקר בהעברת מהגרים לעולם החדש. אמנם התיירות "הומצאה" יותר מ-100 שנה קודם לכן, ונוסעים גדולים סיירו ביבשות רחוקות כדי להכיר אותן משחר ההיסטוריה, אבל עדיין היה מדובר במעטים. תיירות כתנועה המונית, כפי שאנו מכירים אותה היום, החלה לשגשג רק בשנות ה-70 של המאה ה-20.


נוסעים על ספינת ההצלה האחרונה שעזבה את ה"טיטניק". צילום: National Postal Museum

1960 | חופשה בספינה

ב-1960 השיקו במספנות "הרלנד אנד וולף" בבלפסט, אותן מספנות שהתפרסמו כמקום שבו נבנתה ה"טיטניק", את ספינת הנוסעים "קנברה". מיד לאחר צאתה לים נסגר פס הייצור לאניות נוסעים. מספנות "הרלנד אנד וולף", שהוקמו 100 שנה קודם לכן, ועד לאותו לילה מר באפריל 1912 נחשבו ל"בוני הספינות הטובות בעולם", הוסיפו לייצר מכליות נפט וכמה ספינות משא.

כעבור כמה שנים, ב-1967, הפליגה "קווין מרי" בפעם אחרונה מסאותהמפטון. "קווין מרי" פעלה כאניית נוסעים בצפון האוקיינוס האטלנטי מ-1936. רוב הזמן הזה החזיקה האנייה בשיא המהירות של חציית האוקיינוס, אחרי שנטלה אותו מידי "נורמנדי". במהלך מלחמת העולם השנייה שימשה "קווין מרי" להובלת חיילים, ומתום המלחמה נחשבה, לצד אחותה "קווין אליזבת", שהושקה ב-1938, לאנייה הטובה בעולם. באוקטובר 1967 היא הועברה ללונג ביץ', קליפורניה, ושם היא משמשת עד היום מלון ומוזיאון ימי. ב-1968 הופסקה גם פעילותה של "קווין אליזבת".

המאורעות האלה מסמנים שלב חדש בתולדות התחבורה העולמית ובתולדות התיירות. בתקופה זו תפסו מטוסי הנוסעים הסילוניים הראשונים את מקומן של הספינות הגדולות. הטיסות מלונדון לניו יורק נמשכו רק כעשר שעות לעומת חמישה ימים בדרך הים. המחירים ירדו במידה ניכרת, ולא היתה עוד הצדקה להחזקתן של אניות הנוסעים הגדולות. ב-1970 ביצע מטוס הבואינג 747, שכולנו מכירים כ"ג'מבו", את טיסת הבכורה המסחרית שלו. על סיפונו יכלו להצטופף יותר מ-400 נוסעים. התעופה ההמונית עלתה מדרגה.

האניות הגדולות הפכו מכלי תחבורה חיוני לאמצעי תחבורה מסורבל, אטי, אמנם בעל קסם, אבל לכאורה מיותר. למזלן של האניות, של יצרניהן ושל מפעיליהן, בד בבד עם השינוי הזה התחוללה מהפכת התיירות. יותר ויותר אנשים יכלו להרשות לעצמם חופשה שנתית במקום רחוק, וחופשה כזאת נראתה להם דבר מלהיב, מסקרן ודרך מצוינת להשקיע את כספם. השינוי בתפיסת העולם לא איחר לבוא – מכלי תחבורה הפכו האניות הגדולות למטרה עצמה. הנוסעים, קיוו בעלי הספינות, ישלמו כדי לבלות את החופשה שלהם על הסיפון, הרחק מהרעש וההמולה. הרי הם בעצם לא רוצים להגיע לשום מקום. השיט עצמו מספק אותם.

זה נשמע די מופרך, חסר בסיס כלכלי, אולי אפילו רעיון מטורף. עד לאותו רגע הנוסעים שילמו כדי להגיע לאנשהו. מדוע שימשיכו לשלם, וסכומים גבוהים יותר, כדי לא להגיע לשום מקום? כדי לשכנע אותם לעשות זאת עוצבו האניות כבתי מלון מפוארים, עם מסעדות, בתי קזינו, הופעות, שעשועים, קולנוע, הרצאות וכל בידור אפשרי. היו גם כמה אניות נוסעים שהוסבו להפלגות נופש. אחת מהן הייתה "קנברה", והיא המשיכה בכך עד 1997, אף שב-1982 זכתה לכמה רגעי תהילה פטריוטית כאשר העבירה חיילים בריטים למלחמה בארגנטינה על השליטה באיי פוקלנד שבדרום האוקיינוס האטלנטי.


האנייה "קווין מרי" מגיעה לנמל ניו יורק ביוני 1945. צילום: U.S Navy ויקי-שיתוף

1977 | הספינות הופכות לכוכבות

ב-24 בספטמבר 1977 שידרה רשת ABC האמריקאית את הפרק הראשון ב"ספינת האהבה". סדרת הטלוויזיה, שכל פרקיה מתרחשים על סיפונה של ספינת נופש, הייתה עד מהרה ללהיט ענקי. היא שודרה בארצות הברית במשך עשר שנים רצופות, וכללה 249 פרקים, שאליהם נוספו שלושה סרטי קולנוע באורך מלא המבוססים על הדמויות והעלילות של הסדרה. המפיק שגרף את הכסף היה ארון ספלינג האגדי, והסדרה כולה מבוססת על ספרה של ג'רלדין סונדרס, "Love Boats". סונדרס עצמה היתה בעברה מנהלת הפלגות נופש יוקרתיות.

במבט לאחור קל להצביע על "ספינת האהבה" כעל צומת דרכים. בזכותה נהרו מיליונים לנופש צף, שייראה, כך קיוו, בדיוק כמו על מסך הטלוויזיה. אנשי צוות מסוקסים ונאים במדים צחורים, רומנים סוערים בני חלוף שמסתיימים עם ההגעה לנמל, ביקורים חטופים ביעדים אקזוטיים, חופים לבנים, גלי ים כחולים והרפתקאות שמסתיימות בכל ערב בארוחה חגיגית עם חמש מנות דשנות ומסיבת ריקודים עם תזמורת כלי נשיפה.


גלוית זיכרון ל"טיטניק". צילום באדיבות Dr. Edward and Joanne Daue

1985 | שרידי ה"טיטניק" נמצאים

בשעות הבוקר המוקדמות ב-1 בספטמבר 1985 גילו אנשי צוותו של הארכיאולוג הימי רוברט באלארד שרידי מתכת על קרקעית האוקיינוס בעומק של כ-3,600 מטר. ההתרגשות על סיפון ה"קנור", ספינת המחקר שהעמיד הצי האמריקאי לרשותו של הארכיאולוג, הייתה עצומה. יותר מ-70 שנה חלפו מאז שטבעה ה"טיטניק", אבל היא הפכה במהלך השנים לאגדה. אמנם היא הפליגה רק ימים ספורים, אבל אין ספינה מפורסמת ממנה בעולם.

במשך שנים תכנן באלארד את מבצע החיפושים הזה, ובנה למענו את הרובוט "ארגו", שצלל למעמקי האוקיינוס ושידר את אותות הסריקה לסיפון ה"קנור". הממצאים לא הותירו מקום לספק: שרידי ה"טיטניק" נמצאו. צוותו של באלארד חזר לאתר ביולי 1986 כדי להשלים את הסריקה ואת הצילומים. באלארד עשה מאמץ גדול לשמור את המיקום המדויק בסוד, כי חשש מפני בוזזי אוצרות.

בכמה ראיונות הצהיר שאתר טביעתה של ה"טיטניק", המקום שבו נספו יותר מ-1,500 בני אדם, הוא בית קברות ענקי, ולכן אין להוציא ממנו חפצים. מצב זה החזיק מעמד במשך תקופה קצרה בלבד, ובשנים הבאות רכשו כמה חברות את הזכויות לשלוף מקרקעית הים את שרידי ה"טיטניק". היום נודדות ברחבי תבל כמה תערוכות שמוצגים בהן שרידים מהספינה, חפצים אישיים לצד ציוד ימי.

1997 | 11 פרסי אוסקר

"טיטניק", סרטו של ג'יימס קמרון בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו וקייט וינסלט, היה הצלחה אדירה. הוא גרף יותר מ-1.8 מיליארד דולר, ועד 2010 נחשב לסרט המצליח ביותר בכל הזמנים. הושקעו בו "רק" 200 מיליון דולר. הסרט זכה גם ב-11 פרסי אוסקר, כולל פרסי הסרט והבמאי הטובים ביותר. הוא זכה גם בפרסי גלובוס הזהב ועוד בעשרות פרסים, ושיר הנושא שלו ששרה סלין דיון היה ללהיט. לאחר טביעת ה"קוסטה קונקורדיה" טענו מקצת הניצולים שנעימת ה"טיטניק" הושמעה על סיפון הספינה הטובעת, אם כי אחרים סברו שאלה היו רק הזיות.


שער עיתון מאויר בו מוכר עיתונים מוכר עיתון המתאר את טביעת ה"טיטניק". איור: אימג'בנק, Gettyimages

2010 | הקסם נמשך

בדצמבר 2010 הושקה האנייה הענקית "קסם הימים" (Allure of the Seas) המוכתרת היום בתור אניית הנוסעים הגדולה בעולם. בכל הפלגה מתרווחים על סיפוניה 6,300 נוסעים ויותר מ-2,000 אנשי צוות. בעיר שלומי שבגליל המערבי חיים קצת יותר מ-6,000 תושבים. "קסם הימים" מפליגה בעיקר לאיי בהאמה, ורוב השטים על סיפונה הם תיירים אמריקאים, הטוענים שזאת החופשה הנפלאה ביותר בעולם.

אלפי הנוסעים ב"קסם הימים" הם רק מקצת מ-15 מיליון הנוסעים היוצאים מדי שנה להפלגות נופש. אבל המספר הזה מרשים פחות כשנזכרים שלפי נתוני ארגון התיירות העולמי שוטטו בשנת 2010 בעולם 940 מיליון תיירים שחצו את גבול מדינתם. על פי דו"ח של הוועדה למדע וטכנולוגיה של הפרלמנט הבריטי, בכל רגע נתון, בכל יום, בכל שעה, יושבים כחצי מיליון בני אדם במטוסים.


כרזת הסרט "טיטניק". עד 2010 נחשב לסרט המצליח בכל הזמנים. איור: אימג'בנק, Gettyimages

2011 | ובינתיים, בנמל חיפה

אם להסתמך על טקסט די ארוך שקיבלתי מדובר נמל חיפה, 2011 "היתה שנה שכמותה לא ידעה התיירות הימית בישראל בכלל, ובנמל חיפה בפרט. השקט היחסי בישראל והמצב הביטחוני המעורער במצרים תרמו לעלייה במספר התיירים, שחצה את כל התחזיות המוקדמות". בשנת 2011, נמסר מהנמל, הגיעו לחיפה 165,449 תיירים על סיפונן של אניות (לעומת 81,774 תיירים בשנת 2010). 77,482 איש מתוכם הגיעו בחודשים ספטמבר עד נובמבר.

אז בנמל חיפה מרוצים מאוד. אלה שהוציאו חפצים מה"טיטניק" מרוצים מאוד. בחברת הספנות "קרניבל" של מיקי אריסון, שבבעלותה היתה ה"קוסטה קונקורדיה", מרוצים עכשיו קצת פחות, וכמה חברות תעופה גדולות בעולם הכריזו בשנה שעברה על פשיטת רגל. זה הרגע להיזכר באחת הציטטות החביבות ביותר בתחום הספנות, שמקורה אינו ידוע לי: "האנייה הראשונה, תיבת נח, נבנתה על ידי חובבן. את ה'טיטניק' כבר בנו מקצוענים".

הכותב הוא עיתונאי, כותב ב"הארץ". ספרו "מסעות בלי קנה מידה" יצא לאור בהוצאת עם עובד