לא לאספנים בלבד

בגדול, אוספים מוזיקליים המוקדשים ליוצר בודד, בניגוד לאלו המתייחסים לז'אנר מוסיקלי או לתקופה מוגדת, מתחלקים לשניים: מרביתם מבקשים רק להציע הצצה חטופה למיטב הלהיטים, ולעומתם יש כאלו המציעים נבירה מחודשת בקטעים הפחות מוכרים של האמן דנן או לחילופין מציעים ביצועים מחודשים ללהיטי העבר. ארבעת האוספים החדשים שכאן נעים על הרצף שבין הראשון לשני, עם קריצה ברורה לשני.

הגשש החיוור – לצחוק ולבכות

בשנים האחרונות, ובמיוחד לאחר פטירתו של פולי, בכל פעם שאני מאזין שוב לאחד המערכונים או השירים של הגשש החיוור, אני לא כל כך יודע אם לצחוק או אם לבכות. לרוב אני משלב בין השניים. צוחק, כי למרות שאני מסוגל לדקלם (ואפילו לאחור) מעל למחצית מהחומר הגששי מתוך שינה, השלישייה הזו, כמו בהתניה פבלובית, עדיין מפעילה אצלי את הנוירון הזה במוח שמאותת לשרירי הפה להיפתח בחיוך רחב, ואז את זה שדואג שהבטן תחזיק את הצחוק המתגלגל.

אני צוחק אבל גם בוכה, כי בעוד אני נהנה ממטעמי הלשון ששמו שייקה אופיר, ניסים אלוני, יוסי בנאי ואחרים בפיהם של שייקה לוי, גברי בנאי וישראל (פולי) פוליאקוב ז"ל, אני יודע שהם (והחבורה הגדולה שתמכה בהם וסיפקה להם תחמושת אינטליגנטית ומושחזת מדי תוכנית, מערכון ופזמון) כבר לא יעלו שוב על במה ויתייצבו מול שלושה מיקרופונים, כדי להצחיק מדינה שלמה.

שלושה מיקרופונים. זו היתה כמעט על התפאורה של הגשש, במערכונים ובשירים, וזה הספיק. לי זה עדיין מספיק. ולראייה, ההנאה הגדולה שהאוסף החדש "שירים, רבותי שירים!" על שלושת דיסקיו ו-60 שיריו עוררה אצלי מיד לאחר חילוצו מעטיפת הניילון. כמעט אף שיר שהטריו הזה הקליט לאורך 30 שנות קריירה לא חסר כאן: מ"פנס בודד" (שלאחר מותו של פולי הפך למעין קינה לתקופה וללהקה) ועד ל"הלאה", אחד משיאי שיתוף הפעולה הארוך והנפלא של השלישייה עם נעמי שמר.

גם אם לעיתים נדמה שהשירים של הגשש היו רק פילרים בין המערכונים בעשר התוכניות שהעלו על הבמה, האזנה מחודשת להם מוכיחה שחלקם מציגים כמה מהרגעים היפים של הפזמונאות העברית.

באוסף הנוכחי שוכנים זה לצד זה כמה פנינים שכל חובב נוסטלגיה עברית ומי שאוצרות התרבות ההולכים ומידלדלים של ישראל יקרים לו, חייב לאמץ בחום. בין אלו אפשר למצוא את "עוזי עוזי", מסעות בנימין מטודלה", "הטלפון", "אורחים לקיץ", מים לדוד המלך", "אהובתי יעל", "כולם חכמים כולם", "יפות יפות", "אל תלחץ על הבננה", "בטי בם", "זאת שמעל למצופה", "זמזם את החיים" ו"המנגינה היא שקובעת". טובי הכותבים שפעלו כאן בשנות השישים, השבעים ותחילת השמונים נמצאים כאן: מניסים אלוני ויאיר רוזנבלום, דרך נעמי שמר, יהונתן גפן, דני סנדרסון, אריאל זילבר ודן אלמגור, ועד לדוד אבידן, עמוס קינן וחיים גורי. האוסף הנפלא הזה הוא מזכרת גם ליצירה שלהם.

טעימה מהאלבום: מים לדוד המלך

הגשש החיוור – שירים, רבותי שירים! (הד ארצי)

יעל לוי – שירים מצוינים בעיבודים עדכניים

אם במקרה של הגשש החיוור מטרת האוסף החדש היא לחזור על השירים הישנים כדי להתרגש מהם מחדש, אצל יעל לוי הגישה מעט שונה. כאן מדובר באלבום כפול שחציו הראשון מוקדש לעיבודים חדשים לשיריה הישנים, בעוד החלק השני מוקדש לחיזוק שיתוף הפעולה הארוך של עם ורד קלפטר.

לוי, שהתפרסמה כשהשתתפה במופע "שיחות סלון" של יהונתן גפן בשלהי שנות השבעים והוציאה ב-1982 את אלבומה הראשון (שנחשב עד היום לאחד מאלבומי הבכורה היפים בעברית), די נעלמה בשנים האחרונות מהפלייליסט – היא אמנם מופיעה פה ושם ולפני כשבע שנים אפילו הוציאה את אלבומה החמישי "חמש", אך למרות שזכה לביקורות מצוינות (כולל מכותב שורות אלו), הוא הצליח להיעלם במהירות מתחת לראדאר של מרבית צרכני המוסיקה בארץ.

חלק מהשקט התעשייתי (האמיתי והמדומה) מכיוונה של לוי נובע מהאישיות שלה ומחוסר יכולתה (או רצונה) לשווק את עצמה, אבל בכל הקשור למוסיקה עצמה – למרות שההספק שלה מסתכם בחמישה אלבומי אולפן בכמעט 30 שנה – קשה לבוא אליה בטענות.

הבשורה הנעימה מ"אי ירוק בים" היא שהקול הצלול והנעים שלה עדיין נמצא כאן, ובמלוא הדרו. הבשורה הנעימה הנוספת היא שגם בשירים הפחות מוכרים של ורד קלפטר המרכיבים את החצי השני של הפרויקט, אתה מרגיש את אותן איכותיות קטנות שהופיעו כבר בדיסק "הלהיטים הגדולים".

למרות שכל הנתונים עובדים לטובתו – עיבודים מעולים, זמרת מצוינת בעל קול מקורי ושירים מוכרים, ספק רב אם "אי ירוק בים" יהפוך ללהיט מכירות – ולא בגלל המוסיקה עצמה, אלא יותר בגלל הדימוי הנחבא אל הכלים של מי שחתומה עליו.

מי שהתאהב ב"אי ירוק בים", "גשם הקשב לנשים", "תמונה", "בלדה לנאיבית" ו"אל תקנה לי ורד" בזמן אמת, ימצא אותם כאן בעיבודים עדכניים שאנשי שיווק בעל אוזן מוסיקלית נוטים להצמיד להם לא פעם את הטייטל "מפוכחים". גם בלי המיתוג הזה מדובר בשירים שהיו מצוינים גם במועד א', שכעת אולי יזכו למועד ב'. מגיע להם, ומגיע ליעל לוי.

טעימה מהאלבום: אל תקנה לי ורד

יעל לוי – אי ירוק בים (היי פידליטי)

אריק איינשטיין – משהו חורק כאן

יש משהו קצת מרגיז בהתנהלות של אריק איינשטיין בשנים האחרונות. בהשוואה לאמנים בני גילו (וגם לצעירים מהם בעשור וחצי), האיש אמנם לא נחשב לעצלן בכל הקשור לכניסה לאולפן, אבל לא בכל פעם שהאיש יוצא מהבית ומרכיב זוג אוזניות מאחורי חלון זכוכית אטום לרעשים כדי להקליט חומר חדש, התוצאה מצדיקה את המאמץ. גם כשהוא מקליט חומרים חדשים עם שותפים צעירים (גיא בוקאטי ופיטר רוט למשל), נראה שעוצמת המעמד, וכפועל יוצא ממנה תחושת הכבוד שהם רוכשים אליו – מקשה עליהם לקחת אותו למחוזות חדשים, שיעשו לו ולהם רק טוב.

אז איינשטיין לא בעניין של חידושים? לא נורא, תמיד אפשר לארוז מחדש חלק מהחומרים הישנים ולמכור אותם מחדש, תחת כסות שונה. לפני כשנתיים היה זה אוסף שירי אהבה, וכעת אוסף נוסף – הפעם כזה המוקדש לשירים מתקופת שיתוף הפעולה הארוכה עם יצחק קלפטר. קלפטר, שמחלים בימים אלו ממחלת ריאות קשה, בהחלט זקוק לכל תשומת לב, ויפה שהפטרון איינשטיין מתנדב לעזור. אלא שבדרך למטרה הנעלה, נראה שנשכחו כמה תחנות חובה בדרך.

להוציא שני שירים חדשים כאן – "מעבדות לחירות" וקאבר ל"צליל מכוון" – כל השירים המרכיבים את האוסף הזה כבר כיכבו בתקליטים מוצלחים יותר של איינשטיין, בעיקר ב"יושב על הגדר" ו"שביר", כך שמי שמחזיק בהם אינו זקוק לאריזתם המחודשת תחת "אריק איינשטיין שר יצחק קלפטר".

"יושב על הגדר" ו"שביר" הם שניים מהתקליטים היותר מוצלחים בקריירה הארוכה מאוד של איינשטיין. השניים שיצאו בהתאמה ב-1982 וב-1983 תפסו את איינשטיין באחד מרגעי השפל בחייו: אחרי ההפסקה היזומה מהופעות, ולאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים קשה שבה נהרגה גם ידידתו, מה שהפך את מצב רוחו באותה עת לעגמומי אף יותר, כפי שניתן היה לשמוע ב"שביר", תקליטו האישי ביותר.

הסולואים הנדיבים שסיפק לו בשעתו קלפטר – עידון מושלם בין רוק רך א-לה מארק נופלר ואריק קלפטון לבין מקצב שמתיישב עם רוח ארץ ישראל הישנה והטובה שאפיינה את מרבית תקליטיו של איינשטיין – היו המצע הטוב ביותר שגדול זמרי ישראל היה יכול לייחל להם. הקלאסיקות האלו עדיין מרגשות. אחרי הכל, קשה לי לסרב ל"שביר", "כאן לבד הלילה", "מבלי להפריע", "בשבחי הסמבה", "טרוף במה" או ה"שיכור" למילותיו הנפלאות של אברהם חלפי שהוקלט ב-1988.

אז למה למרות שחלקו הארי של האוסף הזה מורכב משירים מצוינים, רובם נעדרי תאריך תפוגה, ולמרות שהמטרה כה ראויה, משהו בכל זאת חורק? אולי כי בשירים החדשים איינשטיין נשמע עייף וחסר חשק, ולפחות במקרה של "צליל מכוון" הוא לא מספק שום ערך מוסף.

ודבר נוסף: אם כבר אורזים שירים קלאסיים של שני יוצרים כה עתירי זכויות, חבל שהעטיפה – אותו רכיב שלא פעם נראה שחברות התקליטים כבר שכחו את חשיבותו – כל כך חובבנית. למקם צילום ממסך הטלוויזיה באיכות כה ירודה, ועוד באמצעים הדיגיטליים של היום – זה כבר לא חובבנות, זה גובל ברשלנות. חבל, כי לאיינשטיין, ובטח שלקלפטר מגיע יותר.

טעימה מהאלבום: יושב על הגדר

אריק איינשטיין – שר יצחק קלפטר (אן.אם.סי-יונייטד)

קווין – בעקבות הנתיב של קווין

מי שיחפור לעומק בדיסקוגרפיה של קווין יגלה לתומו שלמרות שחלפו להן קצת יותר מ-20 שנה מאז מותו של סולנה, פרדי מרקורי מאיידס, החבורה הבריטית הזו ממשיכה להוציא אלבומים. היות ומרבית החומרים החדשים מתקשים לרגש את המעריצים הישנים וגם בחברת התקליטים שלהם רוצים לראות מאזנים מוצלחים יותר, הם מקפידים לשחרר מדי שנתיים-שלוש אוסף חדש של להיטים ישנים.

כעת הם מציגים פרויקט מורכב יותר, שכנראה יכניס להם גם כמה גרושים, אם להסתמך על התקדימים של הביטלס, הרולינג סטונס והקינקס (כמה דוגמאות ללהקות עבר שהמעריצים הוותיקים שלהם עדיין צורכים מוסיקה על פלסטיק). מההוצאות המחודשות של אלבומיהם הקלאסיים, יש לשלושת חברי הלהקה החיים: ג'ון דיקון, רוג'ר טיילור ובריאן מאי, כמה סיבות טובת לחייך.

כאמור, הפרויקט הקוויני הנוכחי מתמקד בהוצאה מחודשת במהדורות עתירות בונוסים ומידע רב של כל אלבומי האולפן המקוריים. לצד אלבומי האולפן מוצע גם מסלול למתקדמים: אוספים מלווים בשם "Deep Cuts", המציעים נבירה בקטעים הפחות מוכרים של הלהקה.

האוסף הראשון בסדרה מרכז 14 קטעים כאלה שהוקלטו בשנים 1973-1976, ומתייחס לשני האלבומים הראשונים של הלהקה שנשאו את שמה, ולשלושה שבאו בעקבותיהם: "Sheer Heart Attack", "A Night at the Opera ו"A Day at the Races". שני האחרונים (שקרויים על שמות של שני סרטי המופת של האחים מרקס) מהווים את הפריצה ואת כיבוש הפסגה של קווין.

מי שלא אוהב קיצורי דרך ומצויד בממון רב, טוב יעשה אם ירכוש את המהדורות המלאות, נוטפות הבונוסים ומשופרות הסאונד של האלבומים המקוריים (בטח את שלושת המאוחרים שבהם). האחרים, שמחזיקים את גרסאות המקור או שמעדיפים לצרוך את המוסיקה שלהם מאוספים, ימצאו ב"Deep Cuts" הראשון את מבוקשם.

למרות שחלק גדול מהשירים כאן לא הפכו ללהיטי על בזמן אמת, קשה להניח שחובבי קווין ורוק משנות השבעים ימצאו אותם כקשים לעיכול. אמנם בהאזנה מחודשת חלקם נשמעים פומפוזיים או שסובלים ממבנה מוסיקלי קצת מורכב, אבל אלה היו בדיוק שניים מאבני הבניין של כמעט כל להיט גדול של קווין בשנים ההן.

מהאזנה ל-14 השירים "הנשכחים "שתמצאו כאן, אפשר ללמוד כיצד מצאה קווין את הנתיב שלה, סימנה אותו ויצרה בעזרתו תת ז'אנר: מלהקת רוק כמעט כבדה שהושפעה מלד זפלין, דרך חיקויי גלאם ועד לרוק האופראי שהפך לתו ההיכר שלה באמצע העשור הנפלא ההוא. חלק גדול מהשירים ב"Deep Cuts", כמו למשל " I'm in love with my car" האנרגטי של טיילור, "The Millionaire Walts" הקאמפי של מרקורי ו"39" של מאי מעוררים רצון עז לחזור ולהפוך בתקליטים המקוריים. רק מהבחינה הזו כבר מגיעה לעורכי האוסף הזה מילה טובה.

טעימה מהאלבום: I'm in love with my car

קווין – Deep Cuts 1 (הליקון/Island)

אמיר שוורץ הוא העורך הראשי של חברת מוטו תקשורת