לא דופקים חשבון

– "את נראית מותשת", אני אומרת לה, שלושתנו לא נפגשנו כבר הרבה זמן ואני מוטרדת לראות אותה עייפה, רזה וחיוורת כל כך.

– "כן", היא ממלמלת, "אני עייפה מהריצות, מהטירוף של היומיום".

אני מביטה בעיניה והתחושה הלא טובה שמכרסמת בלבי בחודשים האחרונים, מתחזקת. "אל תספרי לי סיפורים", אני אומרת בעדינות, ומוסיפה בחיוך, "את, שביום הכי גרוע שלך נראית כמו פוסטר של 'עקרות בית נואשות', אומרת לי שהשגרה הכניעה אותך?".

– "טוב, זאת לא בדיוק השגרה", היא מתרצה, ומחייכת בחזרה, "בעלי התחרפן סופית".

משחק מכור

– "הוא בן 40?", שואלת השלישית.

– "איך את יודעת?", היא מגיבה.

– "זה ברור", עונה השלישית, "בגיל 40 הם מתחרפנים. כל אחד והשריטה שלו".

– "הוא התחיל לשחק פוקר", היא אומרת.

– "נו, אז מה?", אני אומרת, "את יודעת כמה גברים משחקים פוקר? זו כבר תופעה חברתית".

– "את והמחקרים שלך", היא גוערת בי, "אני אומרת לך שהוא התחרפן. הוא יוצא כל יום מהבית בעשר בלילה וחוזר בשבע בבוקר. כל הלילה הם משחקים פוקר, מעשנים, מהמרים על כסף, ואני לא רוצה בכלל לדמיין מה הם עוד עושים".

– "זה בערך מה שהם עושים", אומרת השלישית, "גם בעלי משחק פוקר, ואני מבינה אותך. זה לא כיף גדול".

– "זה לא כיף?!", היא מתעצבנת, "את קולטת שיש פה הימורים? את יודעת כמה אנשים הימרו על כספים שאין להם, ועד היום המשפחה שלהם משלמת את המחיר?".

– "לא צריך להיות קיצוניים", אומרת השלישית, "זה סתם משחק בין חברים".

– "הימורים זאת מחלה", היא מטיחה בה, "וגם אם עכשיו הוא מהמר על כסף קטן, את לא יכולה לדעת שזה לא יהפוך להתמכרות".

– "אז הכסף מפריע לך, או זה שהוא לא בבית?", אני מנסה להבין.

– "הכל", היא אומרת ודמעות בעיניה, "הוא לא נמצא בערבים בבית, לא מעניינים אותו הילדים, הבית ובטח שלא אני. חוץ מזה, אני לא יודעת כמה כספים הוא מוציא, אבל זה בטח לא משהו שעוזר לי לישון בלילה".

– "והסיגריות", אומרת השלישית, "איזה סירחון…".

– "אל תתסיסי אותה", אני נוזפת בה.

– "אבל זה נכון", היא אומרת, "הוא חוזר כולו מסריח. הוא אמנם לא מעשן, אבל הריח הזה, גועל נפש. ואני לא רוצה להיכנס למה הם בדיוק מעשנים שם".

– "כן, עדיף שלא תיכנסי לזה", אומרת השלישית.

– "ודיברת איתו על זה?", אני שולחת בשלישית מבט מתרה, ומנסה להבין אם יש דרך לפתור את הבעיה.

– "כן", היא אומרת, "זה לא מעניין אותו".

משחק על החיים

– "כי זאת התמכרות", מסבירה השלישית, "אבל יש התמכרויות גרועות יותר. וכשתעבור התקופה הראשונית הוא יירגע. בעלי התחיל ככה, והיום הוא יוצא מהבית ערב בשבוע וזה דווקא נחמד. זה מפנה לי זמן לעצמי, ובאמת שלא אכפת לי. אם זה הכיף שלו, שיעשה חיים".

– "הכיף שלו?", היא אומרת, "באמת לאחרונה יש כל מיני משפטים חדשים שהוא מנופף לי בהם, כמו: 'אני צריך זמן לעצמי', 'מה שלא אעשה עכשיו כבר לא יהיה יותר', 'צריך ליהנות מהחיים'. מה זה הקטע החדש הזה?".

– "זאת שאלת המיליון דולר", אומרת השלישית, "האם מה שמפריע לך הוא באמת סגנון הבילוי שלו, או החופש שהוא נוטל לעצמו? היכולת שלו לקום ולהגיד: מעכשיו אני נהנה ולא מעניין אותי כלום?".

– "וכזכור, זה לא רק הוא", אני אומרת, "יותר ויותר גברים נפגשים פעם בשבוע למשחק קלפים, שותים, מעשנים, ומרגישים שוב, לאחר שנים רבות, עם החבר'ה, כמו שפעם אחרונה הרגישו רק בגיל 18. אחר כך הם התגייסו, למדו, עבדו, התחתנו, הביאו ילדים והרגישו את כובד החיים על צווארם. עכשיו, כשהילדים גדלו והם התאוששו קצת מבחינה כלכלית, יש להם שוב אפשרות להרים את הראש ולחזור לנעורים. מה רע בזה?".

החיים זה לא משחק

– "שוב נחזור למה רע בזה?", היא אומרת, "אפשר לחשוב כמה אני מבלה".

– "אז אולי זה מטריף אותך כי את לא מסוגלת לעשות דבר כזה?", אני שואלת, "אולי קשה לך לראות שהוא נוטל חופש לעצמו ואת לא מסוגלת?".

– "נכון!", היא מתפרצת, "כי בזמן שהוא חושב שהוא בן 17, מישהו צריך להמשיך לדאוג לילדים, לבשל, להסיע, לחנך, לכבס, לבשל, לגהץ, ולענות על השאלות איפה אבא. אז איך אני אמורה ליהנות, לעזאזל?".

– "הבעיה היא שלא רק את חושבת ככה", אני אומרת. "כמה נשים את מכירה שנפגשות פעם בשבוע לערב כזה? וערב נשים לא חייב להיות פוקר, אבל מעניין למה נשים לא עושות את זה?".

– "נשמע לך הגיוני שאישה תבלה כל שבוע לילה שלם מחוץ לבית?", שואלת השלישית.

– "האמת?" אני מנחשת, "בטח כולן היו נהנות בהתחלה, אבל אחרי שעה כל אחת היתה חושבת על יום העבודה שלמחרת, הכביסות והבישולים שמחכים לה – וכולן כבר היו מתקפלות הביתה תוך שהן ממלמלות לעצמן: להישאר ערות כל הלילה? מה, אנחנו בעונש?".

ועל זה אבא שלי אומר: "השתגעו לגמרי! פוקר? זה משחק של עבריינים!"