כשהפמיניזם ניצח את אנג'לינה ג'ולי: "טומב ריידר" החדש מנסה להיות יותר מעוד סרט אקשן

לראות ב-2018 את "לארה קרופט: טומב ריידר", כן, הסרט ההוא עם אנג'לינה ג'ולי, זה קצת כמו להציץ לגלגול אחר. הסרט ה-בואו נודה על האמת- די מטופש הזה הוא זיקוק מושלם של תקופת לידתו. השנה היא 2001, רגע לפני ה-11 בספטמבר, כבר אפשר לעשות אפקטים במחשב אבל הם נראים זוועה ובהפקות הוליוודיות גדולות הטון הרצוי הוא מבודח וקליל. כולם בטוחים ש"המטריקס" זה הדבר הכי קול שקיים, מרכיבים משקפי שמש מכוערים ומאוהבים באנג'לינה ג'ולי, כוכבת הסרט שבהתאם לנורמות של אז מסתובבת כל הסרט עם צמה מהודקת ומשוכה בג'ל ממש כאילו צוירה בגרפיקה מיושנת ומוגבלת. אפיל אנושי? פחות.

עוד כתבות מעניינות
האם זה הסרט שינצח את ההישג של "וונדר וומן"?
"הריבוע" יגרום לכן להפסיק לפחד מקולנוע זר
ואיך הפכה ג'ניפר לורנס לשחקנית הכי מבאסת בהוליווד?

היו ימים: אנג'לינה ג'ולי בתור לארה קרופט | צילום מסך מתוך הסרט

בשנים שעברו הקולנוע ההוליוודי הפך לרציני הרבה יותר: הסרטים התארכו, התסריטים נעשו כבדים, האפקטים השתפרו וההומור עבר ממשפטי מחץ מטופשים לבדיחות עמוסות מודעות עצמית. בסרט החדש "טומב ריידר" שמחזיר לחיינו את לארה קרופט, מככבת אליסיה ויקנדר, שחקנית צעירה וזוכת אוסקר ("הנערה הדנית") שנראית יותר כמו הנערה היפה מהבית של השכן מאשר מי שאמורה לגלם את הפנטזיה המינית של כל בן 13 בעולם. למרות שוויקנדר וג'ולי משחקות דמות עם שם זהה וביוגרפיה כמעט זהה, מדובר בדמויות שונות לחלוטין. לארה של ג'ולי הייתה קולית בטירוף וחזקה עד בלתי מנוצחת, אבל זו למעשה הייתה גם חולשתו של הסרט ההוא. כן, ממש מגניב לראות את ג'ולי מרביצה למישהו עם אופנוע או עושה ארבע סלטות לאחור ואז יורה בשני אקדחים, אבל היא כל כך מגניבה שכלום לא מאיים עליה וכל כך מסוכנת ששום אויב לא יכול לה, כך שאין באמת שום מתח או דרמה.

"טומב ריידר" מודל 2018 מציג דמות ריאליסטית ואנושית יותר. במקום מכנסונים היא מסתפקת בגופייה ודגמ"ח, השיער קצת יותר מבולגן וגופה מכוסה חבלות, שריטות ותחבושות נראות לעין. שלא כמו זו של ג'ולי, לארה של ויקנדר סובלת המון. היא לא גרה באחוזה המפוארת של משפחתה עם משרת צמוד, אלא מתפרנסת בקושי בשליחויות על אופניים (היה שלום, אופנוע). כבר בסצנה הראשונה בכיכובה קורעים אותה במכות באימוני אגרוף, וזו לא הפעם האחרונה שזה יקרה. היא חוטפת מכות, מסתבכת בקטטות שוב ושוב, נדרסת, כמעט טובעת ואפילו משופדת על ענף ודואגת להיאנח בכאב בכל הזדמנות. זה לא אומר שהיא לא חזקה חלילה, אדרבא- היא טובה בכמות לא סבירה של דברים ושורדת בקלות דברים שהיו אמורים להרוג אותה במקום. באחת הסצנות של ג'ולי היא קופצת ממפל גבוה ונוחתת כמו פוקהונטס – ללא פגם ועם שיער מושלם. כשוויקנדר מגיעה למפל, היא אמנם שורדת אך רק אחרי שנאבקה בכל כוחה שלא ליפול וכמעט מתה ארבע פעמים.

אליסיה ויקנדר על כרזת "טומב ריידר" – לא בדיוק הפנטזיה המינית של ילדים בני 13

יותר כמו בת השכן המקסימוה: אליסיה ויקנדר בטקס האוסקר | צילום: Gettyimages

בין בוקס לפרצוף ונפילה על עץ יש גם עלילה. הסרט החדש נפתח בלונדון, שם לארה נאבקת באויב מר במיוחד – החיים בעולם קפיטליסטי. היעלמותו של אביה ריצ'ארד (דומיניק ווסט) שבע שנים קודם לכן הפכה אותה לצעירה כועסת שעסוקה בהישרדות ולא בלימודים או בקריירה. כל זה משתנה כשהיא מגלה שאבא שלה לא היה רק איש עסקים, אלא גם ארכיאולוג חובב שנדד בעולם בחיפוש אחרי העל-טבעי. היא מחליטה להתחקות אחר המשימה האחרונה והמסוכנת שלו וכך מגיעה לאי סודי ובלתי נגיש בעליל, איפשהו בין הונג קונג ליפן. אל המסע מתלווה אליה בחור צעיר בשם לו רן (דניאל וו) שבאורח פלא מסתורי גם אביו נעלם ממש באותו מסע שבע שנים קודם לכן.

אך אבוי, על האי שולט מתיאס (השחקן וולטון גוגינס שמצליח לעצבן אפילו יותר מכרגיל), הוא שייך לארגון מסתורי ומשעבד עשרות עובדים אומללים בחיפושים אחר קבר עתיק של מלכה יפנית. למתיאס לא ממש אכפת מהקבר או מהעובדה שיש אגדות על הקללה הקטלנית שהוא מסתיר מהעולם, הוא פשוט רוצה ללכת הביתה כבר, כך שהגעתה של קרופט למקום עם רמזים חדשים מאוד משמחת אותו.

לא וונדר וומן, אבל גם לארה קרופט זה סבבה: אליסיה ויקנדר בסרט "טומב ריידר" | צילום מסך מתוך הסרט

ויקנדר היא אחת השחקניות הכי מקסימות בהוליווד כרגע, וגם ב"טומב ריידר" היא צ'ארמרית מושלמת שמצילה את הדמות מלהפוך לפוצית עשירה שמשחקת בעוני. בראיונות החמודים לקידום הסרט היא התגלתה כחיננית מתמיד כשהודתה שהחזה שלה פחות שפיצי מזה של הדמות המקורית, חבל שעל המסך קרופט היא דמות פחות מבוססת, שבנויה בעיקר בהשוואה לאחרים, או ליתר דיוק על הפער בינה לבין אחרים – היא לא כמו לארה קרופט הישנה, לא כמו אבא שלה וגם לא כמו הנבל. מצד שני, יש משהו נחמד בדמות הבסיסית והפשוטה הזו, שמעוררת הזדהות מעצם זה שהיא תקועה בחור מסוכן ומפחיד וצריכה להילחם על החיים שלה, כיאה לסרט על פי משחק מחשב. בנוסף הרבה סצנות מבוססות על אווירה טעונה יותר מאשר על דיאלוגים, מה שיוצר עומק רגשי מסוים שחסר בדרך כלל בסרטים כאלה.

יחסית לסרט הוליוודי מסחרי מדובר בהפתעה לטובה אבל זה לא אומר שהוא מושלם. הבעיות שלו טיפוסיות לסרטי אקשן מהתקופה – הוא ארוך מדי, קופץ בין יותר מדי מצבים ומקומות, מסמן מצבים ורעיונות בלי לחזור ולהתעמק בהם וסובל מעריכה מהירה מדי ותזזיתית מאוד, מה שבסצנות מסוימת פשוט עושה כאב ראש. כל מה שמתרחש בתוך הקבר העתיק מזכיר את "הגוניס" או "אינדיאנה ג'ונס" – כלומר, סוחף ומבדר אבל גם ילדותי-משהו ורחוק מלהיות מתוחכם. למה בכלל שהקבר ייתן לנו רמזים איך לפתור את המלכודות שלו? הרי כל הקטע הוא שאף אחד לא יוכל להיכנס פנימה ואפילו אין שם אוצר! אבל היי, אף אחד לא בא לראות "טומב ריידר" בשביל חידות מתוחכמות, באים בשביל שעתיים כיפיות עם שחקנים חמודים, ואת זה בהחלט יש כאן.