לאכול, להתפלל, לפרוש

הסרט, שבדיעבד גיליתי שמבוסס על ספר באותו השם, מתאר תקופה בחייה של סופרת חובבת טיולים שחווה סוג של משבר אמצע החיים, שכולל סימני שאלה לגבי הנישואים שבהם היא נמצאת ולגבי העתיד באופן כללי. עד כאן – וולקאם, בהחלט נושא שיכול לדבר אל כל אחד. בשלב מאוד מוקדם (יחסית) בסרט היותר מדי ארוך הזה, היא מחליטה לעשות מעשה, לצאת מהזוגיות שהתגלתה לה כלא מספיקה וללמוד להכיר את עצמה בלי להיות תלויה במישהו אחר: היא אורזת את עצמה, נפרדת בלי יותר מדי סנטימנטים מהחבר החתיך והצעיר למדי שלה ויוצאת למסע חיפוש עצמי על קו איטליה-הודו-אינדונזיה (באלי).

קאט. רחוב איטלקי. בית מקסים ומתפורר. בעלת בית איטלקיה מבוגרת עם תובנות משעשעות על נשים, גברים ותיירים אמריקאיים ("כל הבחורות שמגיעות לפה רוצות רק ספגטי ונקניק"). ג'וליה לוקחת את הדירה ויוצאת לתרגל את האיטלקית שהתאמנה עליה כבר בבית. מהר מאוד היא נתקלת בבחורה יפהפיה מאחת ממדינות סקנדינביה שלוקחת אותה תחת חסותה, משדכת לה מורה (הורס, כמובן) לאיטלקית, והופ! עם האוכל האיטלקי חוזר לה התאבון שאבד לה בחייה הקודמים. לאוכל ולחיים. הפרק האיטלקי של הסיפור עמוס נופים ירוקים של גבעות וכרמים, רחובות מצוירים ואנשים יפים שאוהבים את החיים. לשכת התיירות האיטלקית, מאחוריכם!

בפרק הזה נלמד שבחורות לא צריכות להיות כל כך אובססיביות לקילו או שניים עודפים, הרי עוד לא נתקלנו בגבר שראה אותנו בלי בגדים וברח, ככה שעדיף להיכנע לעוד משולש של פיצה ומקסימום להתחדש בג'ינס במידה או שתיים יותר מאשר להתאפק. נכיר גם כמה מילים חדשות באיטלקית ואת אמא של המורה החתיך שבינתיים הפך לבן זוגה של השוודית (וטוב שכך, כי אם היה מתפתח רומן בינו לבין הגיבורה שלנו זה כבר באמת היה מוגזם), ובעיקר נתחיל לחשב כמה כסף יש לנו בחשבון ואם זה יכסה כרטיס טיסה לרומא. לכיוון אחד.

מרומא היפה ניפרד בארוחת חג מולד שתימשך לתוך הלילה (היי, יש לפנינו עוד שתי מדינות. קצת התחשבות) וננחת ברחוב הודי סואן. ילדים הודים ששולחים ידיים, רעש איום, והגענו לאשראם.

אם באיטליה הדגש היה על התשוקה לאוכל, החלק ההודי של הסיפור מתמקד במדיטציה, בדרך להשיג שלווה פנימית, לסלוח לעצמינו ולהשיג איזון בחיים. הביקור בהודו לא היה קצר יותר מאשר באיטליה, אבל יש לנו עוד מדינה לכסות, אז אני אדלג על הפירוט. הוא לא יחסר לכם.

זו הייתה יכולה להיות גם תאילנד, או ברזיל, או הוואי. אבל ג'וליה מגיעה לבאלי, אחרי שחצי שנה קודם פגשה שם את קטוט, מורה חכם בלי שיניים שניבא שהיא תחזור לשם. ועם נבואה כזו לא מתווכחים. בבאלי היא פוגשת בעיקר אנשים שאומרים לה שהיא צריכה גבר ומנסים להכיר לה כמה. באופן שרחוק מלהיות מקורי היא מכירה אחד שכמעט דורס אותה, הוא מנסה את מזלו איתה, היא משחקת אותה קשה להשגה ובלי יותר מדי טוויסטים בעלילה המוכרת הם הופכים לזוג, היא נבהלת, הוא נפגע, היא שוב נבהלת, הוא מבסוט ומאז הם חיים באושר ועושר בלה בלה בלה.

אם למישהו יש חשק ללכת לישון עכשיו, קשה לי להאשים לי אותו. פעמיים חשבתי לצאת באמצע, אבל לא היה לי נעים להעיר את החברה שבאה איתי. בשביל האיזון (מה, סתם היינו בהודו?) אני אציין שבסרט יש כמה רעיונות טובים. אולי יותר מדי. ושאם היו בוחרים רעיון או שניים להתעכב עליהם ולהעביר אותם כמו שצריך, הוא היה הרבה יותר נכון ומעניין.

הנושא, כמו שהזכרתי, הוא כזה שיכול לדבר אל כל אחד, וככה גם כמה מהמשפטים שנאמרים לאורך הסרט. חבל רק שהסתפקו בלהגיד אותם במקום ממש להעביר אותם, ככה שקשה לי להיזכר עכשיו במשהו מהם. ודווקא היו שם כמה שיכלו להיות סטטוס לא רע בפייסבוק. הקאסט שאמור להיות מרשים לא מצליח להרים את הסרט או לסתום את כל החורים בעלילה הדביקה, ובגדול מדובר בעוד קלישאה אמריקאית ומיותרת.

בשורה התחתונה: חכו לדי.וי.די

Eat Pray Love, ארה"ב (2010)

במאי/ת: ריאן מרפי. שחקנים: ג'וליה רוברטס, ג'יימס פרנקו, חוויאר בארדם, בילי קורדופ, ריצ'רד גנקינס, ויולה דאביס

תסריטאי/ת: ריאן מרפי, ג'ניפר סאלט