לאה שנירר: "כולנו עוברות משברים, אבל מה יתן לך אם לא תהיי מטופחת?"
המטען הרגשי הכבד שהיא סוחבת מהבית, הרומן שמעולם לא חשפה והטיפ שלה לשמירה על זוגיות לאורך שנים. בגיל 65 לאה שנירר עושה פאן במקסימום בלי רגשות אשם
היא הטביעה את המונח "פאן לי במקסימום", אבל אפילו שמחת החיים של לאה שנירר מצליחה להתערער בימים אלה. "המצב איום ונורא, זה מתחיל להרגיש לי כמו דומינו שהאחד נופל ואז כל השאר אחריו", היא אומרת. "אני לא בן אדם של פוליטיקה, אבל אני לא חיה בבועה. אני בעד דמוקרטיה, וכבת של ניצולי שואה שחלמו להגיע לארץ הנכספת, אני תוהה מה נהיה ממנה? אין לנו ארץ אחרת".
>> כוכבת הרשת החרדית ליבילנד מסירה את המסכות ואת הפאה: "יצאתי מעבדות לחירות"
"אני רוצה לצעוק – תדברו! תמצאו את המשותף, אל תוותרו, תנסו להקשיב. אני לא בחרתי בממשלה הזאת", היא שוצפת, "אבל היו כאלה שבחרו אותם, מחצית מהעם. האם הם חשבו שכך יראו פני הדברים? מישהו צריך לקום ולהגיד 'הלו, עד כאן'. זה איום ונורא, פחד אלוהים. אני צופה ולא מאמינה. בתור ילדת חיל האוויר, כשאני רואה את מחאת הטייסים ואנשי צוות אוויר, זה חותך לי בנשמה".
"אני לא בחרתי בממשלה הזאת אבל היו כאלה שבחרו אותם, מחצית מהעם. האם הם חשבו שכך יראו פני הדברים? זה איום ונורא, פחד אלוהים. מילא אני, בת 65, אבל מה אשאיר כאן לילדים ולנכדים שלי?"
"במה אתם מתעסקים", היא מותחת ביקורת על הקואליציה, "תדאגו לשמור על מעמד האישה, על הלהט"בים, על אנשי הצבא, על האנשים השקופים. תשמרו על כולנו. מילא אני, בת 65, אבל אם יתממשו השינויים שרוצים ליישם, מה אשאיר כאן לילדים ולנכדים שלי? חייבים להילחם ולזכור שזכינו במדינה שלנו, ואנחנו צריכים לשמור עליה. הוריי חלמו על המדינה הזו, וקיבלנו אותה בזכות השואה. אימא שלי גיבורה, תרימו לה ולשכמותה. תתביישו. בכלל המדינה צריכה להתבייש עם התקציב שניצולים מקבלים".
את יוצאת להפגין?
"לא. אבל רק מהסיבה שיש לי פחד בתוך המון ובתוך דוחק".
שנירר היא אישה תאבת חיים שחיה במקסימום. יש בה משהו קצת גדול מהחיים יחד עם לב פתוח ורחום, ובמקביל היא לא מתנצלת על הבחירות שלה ולא מחפשת אישורים חברתיים. היא התמקמה על מפת הסלבריטאות הישראלית לפני עשור על תקן מעושרת, ולא זזה ממנה מאז. לצד קריירת הפילאטיס המפוארת שלה, היא הוסיפה לרזומה גם הרצאה בשם "מאושרת – אף פעם לא מאוחר" וגם סימנה וי על משחק. היא שיחקה בהצגת הילדים "רפונזל" ואחרי מאסטר שף VIP בא לה לעשות עוד קצת טלוויזיה "אבל לא הישרדות והאח הגדול. אני רוצה תוכנית בלי ניבולי פה".
שנירר היא דברנית גדולה, היא בקושי עוצרת בשביל לקחת אוויר לנשימה בין משפט למשפט. היא אנרגטית ותזזיתית, וגם נורא מצחיקה. תשאלו את למעלה מ-100 אלף העוקבות והעוקבים שלה באינסטגרם. "אחרי מעושרות אמרו עליי 'היא נראית טוב ויש לה בגדים יפים ובית הכי ואוטו הכי כי היא יכולה לשלם, אז אמרו. אני לא חייבת ולא צריכה לעבוד אבל אני רוצה. אני חייבת את זה לעצמי ומרגישה בשליחות".
"כולנו עוברות משברים, אבל מה ייתן לך אם לא תהיי מטופחת? ירחמו עלייך, זה לא יחזק אותך ותהיי עוד יותר מדוכאת"
מה יש לך לומר על הקולגה שלך שר פיטנס שהתרסקה?
"אני לא מבינה בעסקים, אבל אני מכירה את שר מילדות כי אימא שלה הייתה תלמידה שלי לאירובי. היא התחתנה ובעלה היה איתה בעסק והם פתחו סניף ועוד אחד ועוד ועוד. אני לא יודעת מה באמת קרה אבל עצוב לשמוע שבן אדם מתרסק. היא איבדה אבא ואימא ותקף אותה חיידק. אני לא חוששת לגבי עצמי כי אני לא יכולה להתפזר, אני שחקנית נשמה, וכל כולי מושקעת בסטודיו האחד שלי".
שנירר מודעת לכוח ולהשפעה החיובית שלה על הסביבה. "אני לא הכי יפה ולא הכי חטובה ופצצה, אני גם לא המורה לפילאטיס הכי טובה בארץ, אבל אנשים באים לסטודיו שלי כי אני השראה בשבילם והם מרגישים שאני משאירה חותם", היא מתפייטת. בין לקוחותיה האדוקות אגב נמצאות אופירה אסייג ואיילת שקד. "אנשים מדברים הרבה על קושי, אבל אני אומרת, פרופורציות, אם אימי אולגה עברה מה שעברה בגיל 5 בשואה, כשמנגלה עשה בגופה ובגוף התאומה שלה ניסויים, מי אנחנו בכלל שנדבר על קושי?".
65 במקסימום
מאחורי ה"פאן לי" המפורסם של שנירר שהפך למטבע לשון, מסתתר עצב גדול שהיא נולדה לתוכו. "בחרתי בפאן לי כדי לשרוד", היא אומרת, "כי פאן לי זו בחירה וזו החלטה, וגם בימים הכי קשים ובכאבים הגדולים שחוויתי בחיי, אמרתי לעצמי שיש לי כוח ואני אתמודד ויהיה לי פאן".
"נולדתי בין יום השואה ליום הזיכרון. כל חיי הם סביב השואה וצה"ל, כבת להורים ניצולי שואה, וצה"ל, כי שם שירת אבי, סגן אלוף רפאל (פולי) שלמון, איש חיל האוויר, עד מותו בגיל 65 מסרטן מעי הגס. בבסיס הכירו אותי כלאה'לה של רמת דוד. בזכות אבא שלי אני ישראלית במקסימום. אחרי מותו נוצר אצלי חלל עצום, הייתי מחוסלת ושבורה, אז החלטתי לעבור לגרמניה להתנתק כדי להשתקם. בסוף חזרנו לארץ כי היה חשוב לי שהילדים יגדלו כאן".
ב-16 באפריל תחגוג שנירר את יום הולדתה ה-65 בבסיס חיל האוויר ברמת דוד, במעין קלוז'ר כפול. על ההזמנה לחברותיה נכתב "לאה 65 במקסימום", והיא מתכננת לקחת אותן לסייר בבסיס ולטייל בסביבה.
"זה גיל מאוד משמעותי בשבילי, מאוד דרמטי", היא אומרת, "הייתי ילדה של אבא ובגיל 65 חגגתי לו יום הולדת בבסיס, רמת דוד תמיד יהיה הבית השני שלי". זמן קצר לאחר מכן הוא אובחן בסרטן בשלב מתקדם וכעבור חצי שנה, אלה שחגגו לו יום הולדת נשאו את ארונו.
"אבא שלי שרד את אושוויץ לבד. אחרי שאיבד את כל משפחתו. הוא עלה על אלטלנה וכשירו עליה הוא הגיע בשחייה אל החוף, היה בין נערי בית"ר והבגדים הראשונים שלו היו מדים".
"בזכות אבא שלי אני ישראלית במקסימום. אחרי מותו נוצר אצלי חלל עצום, הייתי מחוסלת ושבורה, אז החלטתי לעבור לגרמניה להתנתק כדי להשתקם"
לאה שנירר ואביה | צילום: אינסטגרם leaschenirer@
את סיפורה של אימה, שנירר לקחה על עצמה כשליחות להעביר הלאה. "היא ואחותה חיכו ללכת כל בוקר לניסוי שלו. הן פחדו והלכו, וזה היה מזוויע וממגנט באותה נשימה, כמו אלה שנקשרות לשובה שלהן. אחרי כל פעם שהוא לקח דם מגופן, הן רצו להיות קרובות אליו. למרבה המזל הן היו בנות חמש, והן שרדו כדי לספר. אם הן היו בנות 15 אז לא הייתי נולדת. אבל קרה נס ונולדתי כנגד כל הסיכויים במשקל 4.200 ק"ג ילדה בריאה ושלמה, הבובה שאף פעם לא הייתה לאימא. דרכי היא חוותה לראשונה בחייה ילדות".
"נושא השואה בוער בי", חוזרת ואומרת שנירר, שאירחה בביתה ערב של "זיכרון בסלון" ואף מקדישה מזמנה וכספה בשביל לסייע לניצולי שואה. "ביקשתי מצוותא אולם לשישי בצהריים וקניתי הצגה של תיאטרון יידישפיל יחד עם מיה דגן, ארגנו אוטובוסים והגיעו ניצולים, לבושים יפה ומטופחים. נתנו להם רגעים של נחת, של צחוק".
"אני מאמינה בעשייה. הכי קל לתרום כסף אבל לי חשוב לעשות", אומרת שנירר שגם מתנדבת בעמותת "לא לאלימות נגד נשים". "אני מנצלת קשרים בשביל לעזור לשקם נשים מוכות, לסייע להן במציאת עבודה ולחזק אותן".
איזו מן ילדה היית את?
"כל אישה נולדת עם תפקיד, היא רק צריכה לזהות אותו. אני נולדתי כדי לשמור על אימא שלי בחיים. אני חיה את השואה מיום לידתי. כשהייתי קטנה לא הבנתי, חשבתי שהיא לא נחמדה ושהיא מסתגרת כי אולי לא הייתי ילדה טובה. אבל כשהבנתי שאני בתפקיד, כבר לא שאלתי למה היא ישנה הרבה ולא קמה מהמיטה. ידעתי".
"הייתי ילדה תיאטרלית", ממשיכה שנירר, "בגיל 5 לבשתי שמלות עם סרטים, נעלתי נעלי עקב של אימא ועשיתי אימפרוביזציות. מבחינה כלכלית לא היה קל, אבא היה צריך לממן את אימא והכסף הלך לטיפולים. מגיל צעיר עשיתי בייביסיטר ובגיל 16 עבדתי בגלידה בנווה שאנן בשביל שיהיו לי דמי כיס, אבל לא הרגשתי מחסור. תמיד היו לי את הבגדים הכי יפים.
"למרות הכל, כשאימא שלי יצאה מהחדר היא תמיד נראתה מטופחת, מסורקת, לבושה יפה, נקייה, עם חיוך וליפסטיק. הרגשתי שברגעים האלה היא לא רק צובעת את השפתיים אלא שהיא רוצה אפילו לרגע, להיות אופטימית, לדבוק בחיים. אני אימצתי את זה ואני יודעת שטיפוח הוא חלק נפרד ממצב רוח טוב. כולנו עוברות משברים, אבל מה ייתן לך אם לא תהיי מטופחת? ירחמו עלייך, זה לא יחזק אותך ותהיי עוד יותר מדוכאת. בניגוד למה שחושבים, לא צריך הרבה כסף לטיפוח. יש שפתונים שעולים 5.99 ש"ח ועושים את ההבדל".
שנירר מגלה כי עכשיו, בגיל 85 ואחרי שנים ארוכות שאימא התגוררה אצלה, היא עוברת לדיור מוגן.
"אם אימי אולגה עברה מה שעברה בגיל 5 בשואה, כשמנגלה עשה בגופה ובגוף התאומה שלה ניסויים, מי אנחנו בכלל שנדבר על קושי?"
לאה שנירר ואמא שלה | צילום: אינסטגרם leaschenirer@
מפחיד אותך להזדקן?
"אני לא מפחדת להזדקן ולא מתייחסת לגיל. נכון שיש בלות, אבל הנשמה היא זאת שקובעת. יש זקנות בנות עשרים. אני בגיל השלישי, אבל תוחלת החיים עלתה ואנשים חיים יותר ואני רוצה שלא יגמר לעולם. אצלי זה לא להזדקן, זה להתבגר – ולהתבגר זה בונוס. ואם חרא לך שאת מזדקנת, אז יראו את זה גם בחוץ. אני רוצה כל יום ללמוד משהו חדש ולסמן עוד וי על דברים, אני משקיעה בעצמי כדי שאמשיך ללכת זקוף עוד הרבה שנים. הפחד שלי הוא מדברים שלא תלויים בי – אני פוחדת ממחלות, לאבא שלי היה סרטן עור ואני בודקת קבוע שומות. הוא נפטר בסוף מסרטן המעי הגס אז אני עושה בדיקות לוודא שהכל בסדר".
"בגיל 65 אני פרו אייג'ינג ולא אנטי אייג'ינג. אני לא אנטי על כלום. אני מקבלת את הגיל בשמחה ועושה מה שיכול לעזור לנראות – הזרקות, בוטוקס, חומצה היאלורונית, מיכשור של לייזר וגלי רדיו. אני מסתכלת על עצמי במראה ואומרת לרופאה שלי מה מפריע לי"
מה הטיפ שלך לשמירה על חיוניות?
"לקום כל בוקר עם שיר חדש בלב. גם אם לפעמים צריך לזייף, פייק איט אנטיל יו מייק איט. אנחנו כאן לסיבוב אחד וצריכים להגיד איזה כיף שהתעוררנו. אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי: נייס טו מיט יו, לאה".
אפרופו מראה, איך את מתחזקת את עצמך?
"אני אומרת שמה שאת יכולה לעשות, תעשי. כשעשיתי הפריות אחרי גיל 40, פגשתי שם בנות 27, אז מה. וכשמישהי שאלה אותי בהמשך 'תאומים בגילך?', עניתי לה שהיא לא תצטרך לפרנס אותם, שזה שלי. בגיל 65 אני פרו אייג'ינג ולא אנטי אייג'ינג. אני לא אנטי על כלום. אני מקבלת את הגיל בשמחה ועושה מה שיכול לעזור לנראות – הזרקות, בוטוקס, חומצה היאלורונית, מיכשור של לייזר וגלי רדיו. אני מסתכלת על עצמי במראה ואומרת לרופאה שלי מה מפריע לי. הפנים שלי זה לא עניין של מודה. אני לא כמו בהוליווד, ששם כולן נראות אותו דבר, עם אותן שיניים לבנות ולכולן אותו חיוך. אם בהוליווד החוטיני נהיה מודרני אז הן הולכות עם חוטיני בתחת, אבל אני לא עושה גלעכטר (צחוק מעצמי ביידיש, דב"א). אין לי תוספות שיער, רק ריסים. חיי השתנו מאז שהלחמתי ריסים ואני לא צריכה להתאפר. פעם עשיתי גבות, היום אני מסדרת לבד".
אופס, נכנסתי להיריון
את סיפור חייה של שנירר אפשר להפוך בקלות לסדרה, סרט או ספר. זה אפילו מתבקש. כשאני שואלת את שנירר על כך היא מגלה: "אני בעיצומה של כתיבה עם סופרת צללים".
המסע של שנירר החיפאית אל מעוז המעושרות בהרצליה פיתוח עובר בקנדה. אחרי השירות הצבאי בחיל האוויר בחצרים, בכל זאת הבת של אבא שלה, היא ביקשה להתרחק הכי רחוק שאפשר. "הייתי בת 21, רציתי להתנתק מהחיים הקודמים שלי בצל השואה ורציתי להתחתן", היא משתפת, "פגשתי עלם חן יהודי וחייתי בתוך חלום. בחתונה היו מהצד שלו 350 איש ומהצד שלי רק הוריי. בדרך לחופה, תוך כדי שליוו אותי שושבינות, השמיעו את השיר 'הללויה' שזכה באירוויזיון באותה שנה".
"התעוררתי כל בוקר והרגשתי בדידות איומה. היה קר והיה שלג, לא היה טלפון ולא היה וואטסאפ ודאגתי לאימא ולאבא שאני ואחי היינו כל עולמם, ותהיתי מה יש לי לעשות שם"
איך נראו החיים שלך שם?
"התעוררתי כל בוקר והרגשתי בדידות איומה. היה קר והיה שלג, לא היה טלפון ולא היה וואטסאפ ודאגתי לאימא ולאבא שאני ואחי היינו כל עולמם, ותהיתי מה יש לי לעשות שם. יום אחד יצאתי מהבית והתחלתי ללכת, ופתאום ראיתי מרכז קהילתי יהודי. הלכתי בעקבות הרעש והצצתי מהחלון, ראיתי נשים שעושות ספורט ורוקדות והסתכלתי עליהן בקנאה. אני מעולם לא עסקתי בספורט לפני כן, הייתי ילדה קצת שמנמנה בלי קואורדינציה אבל נכנסתי והצגתי את עצמי. המורה סינדי שכנעה אותי להצטרף למחרת. היא אמרה לי 'תסתכלי על עצמך, את נהדרת'. היא זיהתה את הבערה שבתוכי וככה הגעתי לאירובי שהפך לייעוד שלי, לפאן שלי. ואני אומרת גם עכשיו לכל מי שחשה בדידות, צאי מהבית – זה יביא לך את הפאן. אחר כך נסעתי ללוס אנג'לס לג'יין פונדה שהייתה באותן שנים מלכת האירובי ולמדתי אצלה. כעבור שנים בעקבות בעיה בריאותית גיליתי את הפילאטיס, ומהר מאוד הבנתי שהוא מביא לי ריפוי גם לגוף וגם לנפש".
שנה וחצי אחרי הנישואים היא התגרשה. "הוא עשה לי קצת בלגן, לא רצה להתגרש ואת יודעת מי שכנעה אותו בסוף? אימא שלי", היא מגלה, "כנגד כל הסיכויים היא הגיעה אלינו. כשאני נחלשתי, היא הייתה מתעוררת והיא אמרה לו שאני חייבת לגור בישראל. נשארתי עוד חצי שנה כי רציתי להשלים שלוש שנים בקנדה כדי לקבל דרכון קנדי".
היא חזרה לישראל גרושה ועם מקצוע. "מוטל'ה שפיגלר הציע לי לעבוד במכון כושר בהילטון, המי ומי של התקופה התאמנו שם, תמי בן עמי, מיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י". הצעת העבודה הבאה שקיבלה שנירר הייתה במלון דניאל, משם היא יצאה גם עם סיפור אהבה מפתיע. "במלון דניאל הכיר לי מישהו את טל ברודי שהיה גרוש עם שני ילדים, הקשר נמשך כמעט שנה, אבל זה פשוט דעך עד שנגמר". שנירר לא ידעה אז שאהבת חייה מחכה לה בבית קפה חיפאי.
כשלאה שנירר, אז שלמון, פגשה לראשונה את צחי שנירר הוא אמר לה מיד: "אני לא רוצה להתחתן ולא רוצה ילדים". היא הייתה אז בת 31, גרושה ללא ילדים, מורה לאירובי שהגיעה לפגישה העיוורת באוטוביאנקי שלה. הוא היה בן 41, אלמן טרי שאשתו האהובה נפטרה בתוך פרק זמן קצר מסרטן, ואב לשתי בנות מתבגרות, איש נדל"ן שהתגורר בהמבורג שבגרמניה וקפץ לביקורים תכופים לארץ.
"הייתי אישה צעירה שחלמה על משפחה וילדים, למרות שבגיל 16 התגלתה אצלי בעיה בבלוטת התריס שגרמה לפגיעה בשחלות. הוא שמע שאני לא יכולה ללדת וזה מצא חן בעיניו"
"הייתי אישה צעירה שחלמה על משפחה וילדים, למרות שבגיל 16 התגלתה אצלי בעיה בבלוטת התריס שגרמה לפגיעה בשחלות. הוא שמע שאני לא יכולה ללדת וזה מצא חן בעיניו, אבל מיד הבנתי שהוא בחור הגון ולא רוצה שיהיו לי אשליות", היא מספרת. "תהיתי אם בכלל מתאים לי להיכנס לזוגיות עם גבר פצוע ושתי ילדות שאיבדו אימא, אבל חברתי שכנעה אותי לצאת איתו. ראיתי מולי איש מחייך עם עיניים טובות, אנטיתזה למה שדמיינתי. אמרתי לו מראש שאני לא מתכוונת לגור בגרמניה כי אני ישראלית במקסימום. ואופס, יום אחד, הכי לא צפוי, נכנסתי להיריון".
היריון בהפתעה?
"לא ידעתי איך אני אומרת לצחי. החלטתי שאכתוב לו מכתב שהוא יפתח במטוס בדרך לגרמניה עם תנאי: אחרי הדרינק הראשון. כתבתי לו שאני מקווה שהוא יהיה שמח בשבילי שאני הולכת להיות אימא, ואביא נכד או נכדה להוריי שאיבדו את כל משפחתם בשואה. הבטחתי לו שאמשיך להיות נהדרת עם הבנות שלו. המכתב אגב שמור אצלי עד היום".
איך הוא הגיב?
"הוא התקשר בהלם ואמר לי 'את יודעת שלהיריון צריך שניים?'. עניתי לו: 'מה, עשיתי את זה לבד?'. אמרתי לו איזה גבר גבר אתה, היחיד שהצליח להכניס אותי להיריון. ואז הוא אמר שצריך להתחתן. אביו של צחי נפטר כשהייתי בהיריון, רציתי שזה יהיה בן ושנקרא לו דויד לזכרו. באותו יום עשיתי אולטרסאונד והרופא אמר שזה בן. קבענו את התאריך ל-9.9.90, ויונה מצגר שחיתן אותנו אמר שמעולם לא חיתן זוג שחודש אחרי כבר ערכו ברית לבנם. נולד לנו דוד המלך, ושנתיים אחרי נולד יונתן. נהיינו משפחה".
כמו בראד ואנג'לינה
35 שנה קדימה, ולאה וצחי שנירר חיים יחד באושר ובעושר על פי ספר החוקים הפרטי שלהם. הם מתגוררים בווילה רחבת ידיים בהרצליה פיתוח, שטעמה הטוב של בעלת הבית ניכר בכל פינה בה, סביבה חצר גדולה שיודעת מסיבות למכביר. הוא עדיין חי על הקו.
הם נשואים כדת וכדין, אשתקד החליטו לשחזר את הטקס עם הרבה אורחים, כי בפעם הראשונה היא לא לבשה שמלה לבנה והיו רק קומץ אנשים. כיום, אגב, הם הורים לארבעה ילדים, מלבד שתי בנותיו מפרק א'.
התשוקה לילד נוסף בערה בשנירר שוב כשהגיעה לגיל 42. צחי חשב שיש להם שני ילדים בריאים ואולי כדאי לצאת לטיול סביב העולם, אבל לאה רצתה ילד והחליטה ששום דבר לא יעצור אותה. היא עברה רכבת הרים בדרך למימוש החלום לילד, כולל היריון שלא צלח ושמונה הפריות מבחנה עד שהגיעה הבשורה שכה ציפתה לה. "התיישבתי על הרצפה והתייפחתי כשנודע לי שמדובר בתאומים. פחדתי לספר לצחי אז אמרתי לו שאנחנו כמו אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט, שיש ארבעה ועכשיו עוד שניים בדרך. לבן קראנו רפאל על שם אבי ולמיה על שם אימו מרים, והם המתנות הכי גדולות שיכולתי לבקש בחיי. היום הם בני 16 ואני אימא במשרה מלאה. שניהם ילדים ערכיים שיודעים שעושר זה לא הכל בחיים".
את חברה טובה של אייל גולן. בתור אימא לנערה מתבגרת, פרשת משחקי חברה לא השפיעה עלייך?
"לא אומר עליו כלום. אם זה מעורר משהו אצל מישהו, שיעורר, זה בסדר להיות לא בסדר בעיני מישהו, ואני לא מצטדקת. אני לא רבה. לריב זו אנרגיה לא טובה. אבל אני לא סופרוומן, אני לא מושלמת, לפעמים אני טועה ולומדת מטעויות".
"לא אומר על אייל גולן כלום. אם זה מעורר משהו אצל מישהו, שיעורר, זה בסדר להיות לא בסדר בעיני מישהו, ואני לא מצטדקת"
לאה שנירר ואייל גולן | צילום: אינסטגרם leaschenirer@
זה לא עניין של לריב, זה עניין של לפקוח עיניים ולגלות אחריות, אחת על כמה וכמה בתור מי שחרטה על דגלה קידום נשים ומחשיבה עצמה מודל השראה. יש כאן מקרה מזעזע של ניצול קטנות.
"אייל גולן כל מה שקשור לאייל גולן אני לא פותחת ולא שואלת אחרים. צחי ואני מלווים את אייל גולן מגיל 16, 17, והוא בחיים שלנו מאז. אני לא מדברת על צהוב".
אז באיזה מקרים כן טעית ולמדת?
"אני לא בוכה על חלב שנשפך ולא מחפשת היכן טעיתי. אני מסתכלת רק קדימה על דברים שאני רוצה לעשות, והעיקר לחיות במקסימום".
הבאת איתך את בתך מיה לשבוע האופנה בתל אביב. גם היא מתעתדת לחיות באור הזרקורים?
"איזה כיף שיש לך ילדה, היא חברה טובה וזה כיף והיא צנועה ומתוקה. מיה הצטלמה פעם אחת בגיל 8 למוסף סגנון במעריב, והיא גם הייתה הילדה של הטורטלים בארץ נהדרת. אור הזרקורים לא מעניין אותה היום, אולי זה קשור לזה שיש לה אימא דומיננטית ומפורסמת וזה מקשה עליה, ואולי יום אחד היא תחליט שכן. היא בכיתת מצוינות ועושה חמש יחידות מתמטיקה ואנגלית".
איך את כסבתא?
"אני לא סבתא של בייביסיטר, אלא אם ממש צריך. אני סבתא קולית, סבתא של פאן, שרוקדת ושמחה איתם. לכל אחת מאיתנו יש את הצבע שלה".
תחלקי איתנו תובנה על משפחתיות.
"בעיניי קידוש בשישי בערב זה דבר הכי יפה, כשהמשפחה מתכנסת פעם בשבוע לדבר על השבוע שהיה".
יש לך סדרת סטוריז שלמה בהיילייטס שמוקדשת לקידוש בשישי. לאה, את מתחזקת?
"אני לא מתחזקת, אבל הדלקת נרות בשישי היא חלק מהמסורת. זה עושה לכולם טוב ונותן כוח והשראה, את יודעת כמה אנשים התחילו להדליק נרות בגללי?".
כמאמר שירה המפורסם של מיילי סיירוס "Flowers", גם שנירר קונה לעצמה פרחים. "תמיד היה לצחי תירוץ למה הוא לא הביא פרחים. לא ידע באיזה צבע ואם ציפור גן עדן או שושנים", היא אומרת, "אז צחי לא קונה לי פרחים, אבל הוא אמר לי 'תקני מה שאת אוהבת', ומאז, כל שישי אני קונה לעצמי פרחים ושמה פתק בכתב ידי, בשמו. אני כותבת 'לאשתי היקרה, המהממת, החתיכה, הפצצה, אם השנה', ואני גם כותבת לעצמי ממנו 'מבעלך ששרוף עלייך ואוהב אותך'. אז בנות תתקדמו, מה זה מעניין אם הוא קנה לך מתנה ליום הולדת או ליום האישה? האריזה יותר חשובה מהמתנה, ואני קונה מה שאני רוצה".
ויש לשנירר עוד טיפ לזוגיות ארוכת שנים: "תמיד תרימו לגבר שלכן, תגידו לו 'אין כמוך, אין עליך בעולם, בזכותך אני מי שאני'. תהיו חכמות ולא צודקות".
"צחי הוא החבר הכי טוב שלי והזוגיות שלנו מונוגמית. כששואלים אותי אם לא בא לי פתאום להפתיע אותו שם, אני עונה שלא. למה, מה אני אגלה? אני אומרת לנשים – אל תתעסקו עם זה"
אחרי כל השנים בלונג דיסטנס, חשבתם לפתוח את היחסים?
"צחי הוא החבר הכי טוב שלי והזוגיות שלנו מונוגמית. כששואלים אותי אם לא בא לי פתאום להפתיע אותו שם, אני עונה שלא. למה אני צריכה לעשות את זה? מה אני אגלה? אני אומרת לנשים – אל תתעסקו עם זה, תחיו טוב, תחיו במקסימום. החיים בלונג דיסטנס זה הדבר הכי טוב בעולם שקרה שלנו. זה מתכון לזוגיות ארוכה. כל בוקר שצחי קם יש פייסטיים ואנחנו אומרים בוקר טוב, אז הוא פיזית לא תמיד איתי, אבל הוא איתי. העבודה שלו שם ואני לא מסוגלת לקום בבוקר בשום מקום אחר בעולם ולהגיד 'ביטה שיין' ו'דנקה שיין'. אני רוצה לחיות רק בארץ. זו פריבילגיה גדולה שאני יכולה לחיות כאן, ולא כל גבר היה מאפשר לי את זה. אנחנו שומרים על מתח בריא".
זה נכון מה שאומרים על סקס בגיל השלישי?
"לסקסיות ולתשוקה אין גיל. אני תמיד אומרת לחברות שיש להן פנטזיות, שכל אחת תגשים את מה שהיא רוצה".
הפקת השער:
צילום שי פרנקו, ניהול קריאייטיב טל קליינבורט, סטיילינג אסף דויטש ל־Artbook, איפור נטע סקלי ל־M.A.C, שיער שגיא דהרי, לוקיישן מלון The Jaffa