פרויקט תקווה

לאה שנירר: "תמיד היה הפחד שאם לא אחייך אימא תכנס לדיכאון"

לאה שנירר | צילום: שגיא דהרי
לאה שנירר | צילום: שגיא דהרי

לאה שנירר לא תמיד הייתה מעצמת פילאטיס מעושרת שפאן לה במקסימום, כך היא ניצחה את העצב והחרדה שליוו אותה כל חייה. אופטימיות קוסמית - פרויקט מיוחד

88 שיתופים | 132 צפיות
איור: Shutterstock
איור: Shutterstock

"נולדתי להיות אימא של אימא שלי ולשמור עליה בחיים, וכך אני מרגישה עד היום. אימא אולגה, מתאומות מנגלה, שרדה את הניסויים האכזריים שלו בשואה, ולכן, לימים, לידתי הייתה בבחינת נס. מעולם לא חוויתי ילדות רגילה, לא שיחקתי קלאס ואף פעם חברות לא באו לישון אצלי. תמיד היה הפחד הטמיר הזה שאם לא אחייך, אימא לא תחייך ותיכנס לדיכאון, תיקח כדורים ותישן במשך יומיים, ואז אני אהיה עצובה. ידעתי שאני צריכה לטפל באימא שלי כדי שתחייך ותאהב אותי, ואולי אפילו תיתן לי חיבוק. אימא שלי לא תפקדה ואף שהיא אושפזה פעמים רבות במשך השנים, להישבר בכלל לא הייתה פריבילגיה בשבילי – וכך עד היום. גם בתוך 'מעושרות', הבית המפואר בגלי תכלת וה'פאן לי' הידוע של לאה שנירר, תמיד עומדת השואה, זוחלת לכל פינה ולא מרפה.

"שם, במרכז של הקהילה היהודית, יצא ממני שם משהו שכנראה היה חבוי בי כל השנים והתפרץ כמו אש. זה היה התיקון שלי, הנס שלי"

היום אימא בת 82 והיא גרה איתי בבית. בעלי צחי לא גר איתי, ואימא כן. הוא מגיע לבקר ממקומו בגרמניה וזוהי גדלות נפש מצדו לאפשר לאימא שלי את החיים האלה. כשהייתי בת חמש נולד לי אח ונהגתי לברוח מהגן כדי לטפל בו, ומהרגע שנולד הייתי גם אימא שלו. בבית אכלנו שניצל ופירה כדי לרפד את עצמנו. העליתי במשקל, הייתי שמנה ולא הקדשתי תשומת לב לבריאות שלי, עד שיום אחד, בגיל 21, עזבתי. בפעם הראשונה בחיי הסרתי אחריות מאימא. הייתי חייבת לחצות את האוקיינוס ולהתנתק, ונסעתי הכי רחוק שיכולתי, לקנדה.

שם, במרכז של הקהילה היהודית, מישהי הסתכלה עליי, הזמינה אותי להצטרף לאימון אירובי ואמרה לי: 'את מהממת, תרקדי'. לא האמנתי לה, אבל יצא ממני שם משהו שכנראה היה חבוי בי כל השנים והתפרץ כמו אש. זה היה התיקון שלי, הנס שלי, ואם לא הייתי מייצרת לעצמי את התקווה שחייב להיות עוד משהו בעולם שמחכה לי – אולי הייתי היום על כדורים מתחת לשמיכה, כפי שראיתי את החיים בימי ילדותי.

דרך הכושר גיליתי שיש לי כוח להעניק, לא רק לעצמי אלא גם לאחרות, ממש בקטע טיפולי. התחלתי לפרגן לעצמי והבנתי שאני שווה ושגם לי מגיע, והפכתי את האירובי ואת הפילאטיס לדרך חיים. כעבור שנתיים חזרתי לארץ ולאימא, והתחתנתי עם אלמן שהוא אב לבנות. כל השנים טיפלתי באימא, בבנות ובנשים נוספות – כולל נשים מוכות, והענקתי להן נתינה אמיתית בגובה עיניים. הנתינה הזאת ממלאת אותי וגורמת לי סיפוק ואושר".

איזו אישה מעניקה לך תקווה?
"אני מסתכלת על מרים פרץ ואני רוצה להיות איתה, רק שתינו, בסוף שבוע אחד, ולינוק ממנה. היא אישה גיבורה. מתוך הכאב העמוק והנוראי של מות בניה היא יצרה כל כך הרבה כוח והשראה לכולנו, ומי כמוני יודעת כמה כוח יש לכאב".

נותנת כוח והשראה. מרים פרץ | צילום: מיכאל טופיול. סטיילינג: לימור ריחנה
נותנת כוח והשראה. מרים פרץ | צילום: מיכאל טופיול. סטיילינג: לימור ריחנה

התקווה שלי ל־2021:
"הקורונה לימדה אותנו הרבה על פרופורציות, על סדרי חיים חדשים ועל חשיבות המשפחה, ואני רק מקווה שהילדים שלנו יגדלו לעולם טוב יותר ובטוח יותר, ושנהיה כבר אחרי הקורונה".

לאה שנירר (62), היא מאמנת ובעלת סטודיו לפילאטיס בהרצליה פיתוח ופעילה המתנדבת בעמותתת "לא לאלימות" ובעמותה לעזרה מיידית לניצולי שואה

>> ואיך מצאה טהוניה רובל תקווה? לפרויקט המלא לחצו כאן