כשהאישה הופכת לבית מקדש

בימי המקרא אפשרו לאישה לקחת פסק במהלך ימי הנידה, כשהיא פטורה מכל המחויבויות כלפי הבית ובן זוגה. חבל שהפרשנות הזו נשכחה עם הדורות

88 שיתופים | 132 צפיות

המחזור החודשי של האישה איננו סתם דימום. הוא חלק ממחזור גדול של רגשות ושל תחושות, בעל השלכות לא רק על האישה, אלא גם על סביבתה, על הבאים עמה במגע, על בן זוגה ועל משפחתה.

החברה המודרנית מתכחשת למחזור, ומנסה לטאטא אותו מתחת לשטיח ולהתנהג כאילו דבר לא קורה. כמו כל הדחקה והכחשה, גם בזו יש אוויליות גדולה, הנוגעת אף באכזריות. נשים מתבקשות להתנהג כאילו דבר לא השתנה – לצאת לעבודה, להיות יצרניות ו/או לשאת בכל מטלות הבית. האישה נדרשת להיות "נחמדה", כמו תמיד בעצם, ולעתים אף מינית, אם בן זוגה מעוניין בכך.

בדרישות האלו יש בורות מכיוון שהן אינן מכירות ואינן מבינות את עומק התהליך העובר על האישה בזמן המחזור החודשי, ויש בהן משום אכזריות, מכיוון שהן מאלצות את האישה המודרנית לתפקד באופן "נורמלי", בניגוד למה שקורה אצלה באמת.

במאמר זה אני מבקש להציג את הגישה העתיקה לימי המחזור, כפי שהיא משתקפת במקרא. אני אף רוצה להראות כיצד (ולמה) הגזימה החברה הדתית את העניין והוציאה אותו מפרופורציה, ולהציע דרך המתאימה לזוגות בעלי לב קשוב, שבה אפשר לכבד כראוי את האישה ואת המחזור החודשי שלה.

משמעות הטומאה

המקרא מכיר בשני סוגי דם המופרשים מהנרתיק. האחד הוא דם בריא, טבעי ונורמלי – הוא דם המחזור, והשני דם הזב מן הנרתיק כתוצאה ממחלה של איברי המין הנשיים, והוא "דם זיבה". זיבה אינה מחלה נשית דווקא. המקרא מספר גם על זיבת גברים (מצב שבו נוזל הזרע זב אט-אט מאיבר המין הזכרי, ללא גירוי מיני) ומתייחס לשניהם כאל מחלה דומה, שיש לה דינים משל עצמה.

על פי המקרא, כשאישה רואה דם, היא צריכה לפרוש מפעילות רגילה – הן פעילות מינית והן פעילות של עבודות הבית. כדי להבטיח זאת קבע המקרא שכל מה שהאישה מבשלת, מכבסת או אופה בימי המחזור, נטמא בטומאת הנידה. גם הכיסא שעליו היא יושבת נטמא, וכל מי שיושב על כיסא זה נטמא גם הוא.

יש לציין כי אין כל איסור להיטמא, ומותר לאדם לבחור להיטמא כרצונו. מה שאסור במקרא זה לבוא או להביא טומאה למשכן או למקדש.

ראשית נטפל במושג "טומאה" – מהי טומאה ומהי טהרה? המילה "טמא" קשורה באטימולוגיה העברית הקדומה למושגים של סגירות, כמו 'אַטוּם', ואף 'טוּמְטוּם' (אדם שנולד כשאיברי המין שלו סגורים וחבויים בתוך הבטן – תופעה מוכרת שכיום מטפלים בה בינקות, אך בימי קדם פורשה כמצב של אנשים ללא איברי מין בכלל, כי הם "אטומים").

מצב טמא הוא מצב סגור ואטום, ומצב טהור, לעומת זאת, הוא מצב פתוח. אין לבלבל בין קדושה לטהרה, או בין חולין לטומאה. על פי המקרא וההלכה אדם או חפץ יכולים להיות קדושים וטמאים בעת ובעונה אחת, או לא קדושים, כלומר חולין, אך טהורים. טהור משמעו פתוח להשפעה, ואילו טמא משמעו שהוא סגור בתוך עצמו ובלתי ניתן להשפעה. משום כך אין לבוא טמאים לבית המקדש, אלא כשאנחנו במצב פתוח להשפעה ויכולים לפגוש את הקודש ולהיות מושפעים ממנו.

האישה כמקדש

אישה חכמה אחת אמרה לי פעם: "כשאני בימי הדימום שלי ברור שאני לא צריכה לבוא אל המקדש, בימים האלו אני עצמי המקדש!". נשים רבות מרגישות מושפלות ומזוהמות בימי המחזור כתוצאה מחינוך של דורות רבים, שלא הבינו נכון את משמעות המחזור ויצרו סביבו פחדים רבים. גברים פיתחו פחדים מאגיים מפני דם המחזור, ונשים שכחו את עצמן ואת עוצמתן וקנו את סיפורי הפחד והדחייה של הגברים.

נשים רבות למדו לתפוס עצמן כדוחות בזמן המחזור, ומנסות לעשות הכל כדי להעלים את התופעה הטבעית הזאת עד כמה שאפשר. רבות שכחו מזמן את היכולת לתפוס את ימי המחזור כימים שבהם "אני בעצמי מקדש", כפי שאמרה לי אותה אישה אחרי שנים של עבודה מחודשת להכרת נשיותה העמוקה.

אישה בזמן נידתה אינה במצב מושפל, אלא במצב אישי מאוד, עטוף בעצמו, מצב הנהיר ומובן רק לה, ולעתים גם לה הוא אינו ממש ברור. זוהי אחת הסיבות לפחד של גברים רבים מפני המחזור ומפני תופעותיו הטבעיות (שהרי הגברים פוחדים מהתנהגויות נשיות, שקשה להם להבין ממילא, גם בלי שהאישה הופכת פתאום למקדש מהלך).

האוהל האדום

בימים הקדומים, היות והאישה הוכרה כ"טמאה" בימי הדימום שלה – כלומר כסגורה בתוך עצמה ובמצב שאין לאיש מבחוץ יכולת להבין – וכל מה שנגעה בו "נטמא", הדרך הפשוטה להתמודד עם המצב הייתה ליצור מין "אוהל אדום". הביטוי אמנם לא היה קיים אז, והתחדש על ידי הסופרת אניטה דיאמנט בספרה "האוהל האדום"*, אבל הקונספט היה קיים.

חוקי המקרא נתנו, בעצם, לאישה חופש של שבוע מכל מלאכות הבית. היה לה כיסא או מושב משל עצמה, שאף אחד לא רצה לשבת עליו (כי גם הוא נטמא עקב כך) ולא נתנו לה לבשל או לכבס בבית (כי הבגדים והאוכל ייטמאו). החוקים הקדמוניים אפשרו לה את הדבר הפשוט ביותר, והוא לקחת זמן עבור עצמה עם נשים אחרות שגם הן מדממות באותה עת, או פשוט להיות בבית כשהיא יושבת על מושבה, פטורה מכל מחויבויות הבית והמיניות הזוגית – חופש.

לאור כל זאת, די ברור מפני מה בתקופת המשנה היו אלו דווקא הנשים שהחליטו להאריך את ימי הנידה משבעה ימים, לפי הדין המקראי, ל-12 יום, כפי שנוהגים עד היום הדתיים האורתודוקסים.

הפעם נסיים בדבריה של רחל אמנו אל אביה, לבן הארמי, כשהיא מתנצלת שלא קמה לקראתו ממושבה ואומרת (בראשית, לא, לה): "…אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי…". גם לבן הארמי ידע שאישה אינה אמורה לתפקד כרגיל בימי המחזור שלה. זה הזמן שלה עם עצמה, והוא, כגבר, מאפשר לה לחרוג מדפוסי הנימוס הקבועים. פשוט, אבל חשוב.

* דינה, גיבורת הספר "האוהל האדום" של הסופרת אניטה דיאמנט, היא דמות שולית בתנ"ך, שידעה דרמות וסערות בחייה הקצרים. היא מספרת לא רק את סיפורה שלה, אלא את סיפורן של כל הנשים המסתופפות באוהל האדום, מקלטן בעת ימי המחזור, שאליו הכניסה לגברים אסורה. באוהל האדום מתעצבת האישיות והמודעות הנשית

הכותב הוא מורה ומייעץ להתפתחות רוחנית על-פי חוכמת הרוח העברית, מקובל שלא כמקובל, מוסמך לרבנות לאתר