כשאהבה הופכת גרוטסקית

כמה זמן הייתם מוכנים לחכות לאהבת חייכם? כמה שנים הייתם מוכנים לצפות בה מרחוק, מקימה חיים בלעדיכם – אבל להמשיך לאהוב בנאמנות אין-קץ? שטף העיבודים הקולנועיים לספרי מופת ממשיך ומביא לנו הפעם את "אהבה בימי כולרה", המבוסס כמובן על ספרו הנחשב של גבריאל גרסיה מרקס, זוכה פרס נובל לספרות.

פלורנטינו אריסה (חאווייר בארדם – "ארץ קשוחה") הוא שליח צעיר בקולומביה, המסתיר בתוכו נפש עדינה של משורר. בעת שהוא מעביר מכתב ללקוח מתעשר חדש שהגיע למקום, עיניו של פלורנטינו פוגשות בעיניה של פרמינה דאסה (ג'ובאנה מצ'וגירונו), בתו של בעל הבית.

פלורנטינו נופל שדוד לרגליה ומתחיל לשגר אליה מכתביה אהבה מפצירים ודוחקים, עד שהיא מגלה רגשות דומים לשלו וסערת ההתאהבות מגיעה לשיאה. לעומת שני הצעירים אביה של פרמינה (ג'ון לגיוזאמו בליהוק עגום ביותר) אינו רואה בעין יפה את השידוך עם העני וחסר הייחוס ומחליט לשים קץ לפארסה – פרמינה נשלחת לקרובי משפחה רחוקים, ועל פלורנטינו נאסר להתקרב אליה עוד.



עוברת שנה, ועוד אחת ועוד אחת, ופרמינה נישאת לרופא שרמנטי (בנג'מין בראט! בנג'מין בראט!) המגיע לעיר כדי לנסות ולעצור את מגפת הכולרה המתפשטת. השניים עוזבים את המקום לירח דבש ממושך, ועם הזמן פלורנטינו משתכח מלבה של פרמינה, העסוקה בהקמת משפחה עם הרופא (כבר אמרתי שרמנטי?). אבל פלורנטינו לא שוכח, גם כשהוא מנסה בכל כוחו לאבד את עצמו בגופן של נשים אחרות. הוא נותר נאמן לאהבת נעוריו, וממשיך להאמין שיגיע יום שבו מסלולי חייהם יתאחדו בשנית.  

העיבוד של מייק ניואל ('הארי פוטר וגביע האש') לרומאן לוקה למרבה הצער בכמה פגמים קשים. ראשית, הליהוק סובל מחוסר התאמה מוחלט לתפקידים: לגיוזאמו נראה יותר כמו אחיה של פרמינה ולא כמו אביה, ומעל אמינות המשחק שלו מרחף צל כבד; מצ'וגירונו אינה מעוררת שום רגש; פלורנטינו הצעיר שובה בקסמו, אך פלורנטינו המבוגר פאתטי ממש בסמרטוטיותו. במצבו הקטסטרופלי, המעוך ממש, הצופה אינו יכול להרשות לעצמו להתפעל מנאמנותו לפרמינה וכל שמתעורר בו הוא רגש רחמים זעיר, המושתק מדי פעם בגסות על-ידי העיבוד של ניואל.



הפיוטיות והעדינות של מרקס הופכים בסרט לגרוטסקה מינית שרגעיה הקומיים עולים בגדולתם על הרגעים המרגשים והסוחפים. השחקנים מדברים באנגלית עם מבטא ספרדי כבד ולפעמים מגוחך, שנועד למקם במלאכותיות את העלילה במקומה המקורי. גם בסט ובתלבושות הושקע לא מעט, אך מה כל זה שווה כשהרוך והחמלה מוחלפים באינספור שדיים, רגליים ובטנים של נשים המתערבבים להם יחד? המיניות המופרזת, המשחק המוגזם והמלאכותיות הניכרת בעיבוד הופכים את "אהבה בימי כולרה" לסרט שבהחלט עדיף להסתפק בספר שעליו הוא מבוסס.

 

"אהבה בימי כולרה" (ארה"ב 2007). בימוי: מייק ניואל, תסריט: רונלד הארווד, שחקנים: חאווייר בארדם, ג'ובאנה מצ'וגירונו, בנג'מין בראט. 138 דקות