כמה עולה להגשים חלום?

פונו (Puno), בדרום-מזרח פרו, היא לא עיר יפה במיוחד. התנועה בה הומה מאוד, אלפים מתגודדים ברחובות, והעובדה שהיא שוכנת על גדת אגם טיטיקאקה (Titicaca) בגובה של יותר מ-3,800 מטר מעל פני הים לא מקלה על השוהה בה את הנשימה. רוב התיירים מגיעים אל העיר הזאת כבסיס לסיורים באגם ולהפלגות אל האיים שבמרכזו. תושבי הסביבה מגיעים אליה בעיקר לקניות. בעיר פועלים כמה שווקים גדולים הומי אדם, ופעם בשנה, באמצע חודש מאי, מתקיים בה למשך שבועיים שוק אלאסיטס (Alasitas), או בשמו האחר – שוק המיניאטורות.

זה הקטן גדול יהיה

על השוק נודע לנו עליו לגמרי במקרה. אחד מנהגי המוניות הזכיר אותו כששאלנו איפה כדאי לבקר. הצעירה האדיבה בלשכת התיירות המקומית לא מנתה אותו עם המקומות המומלצים לביקור, ורק אחרי ששאלנו עליו השיבה, "כן, זה יכול להיות מעניין אם אתם אוהבים דברים כאלה".
– "מה פירוש דברים כאלה?", ניסינו להבין.
– "אתם יודעים, יש שם אנשים עם אמונות שאנחנו, בפרו, מאמינים בהן, אבל אני לא בטוחה עד כמה זה ידבר אל לבכם. אתם באים מתרבות שונה".
זה כבר סקרן אותנו. הצעירה סימנה במפה עיגול אדום על שדרת פלורל (Avenida Floral), לא רחוק ממרכז העיר, המליצה לנו לנסוע לשם במונית, כי השכונה לא כל כך טובה, ונראתה ספקנית לגבי העניין כולו.

רבע שעה אחר כך כבר צעדנו בשדרת פלורל, בוחנים את הדוכנים משני צדי הרחוב ומנסים להבין מה כל כך מיוחד בשוק אלאסיטס. הדוכנים הראשונים לא בישרו על משהו מעניין במיוחד. מכרו בהם עוגיות, מזכרות שגרתיות, אורז, דיסקים, משחקי מחשב ואטריות מתוקות מיובשות.

בערך מאה מטר בתוככי השוק השתנתה התמונה לחלוטין. בזה אחר זה הופיעו משני צדי הרחוב דוכנים קצת שונים. תחילה חשבנו שמוכרים בהם צעצועים. על השולחנות היו מסודרים בקפידה שורות של בתי פלסטיק קטנים עם גג אדום, מרפסת עם מעקה לבן ושביל גישה לגינה, שעליו ניצבת מכונית צעצוע קטנה. לקח לנו כמה דקות להבחין בעובדה מעניינת. כל הלקוחות שבחנו את הבתים הקטנים האלה, שגובהם כעשרה סנטימטרים, היו מבוגרים בעלי ארשת פנים רצינית.

בדוכן הבא נעשתה התמונה מורכבת יותר. לצד כמה בתי פלסטיק מכרו חפיסות של דולרים. כל חפיסה כזאת, שהיו בה עשרים שטרות קטנים של מאה דולר, נמכרה בערך בשני שקלים. לצדה נמכרו חפיסות רבות של שטרות אירו ולירות שטרלינג. על רבות מהחבילות ישבה בובה קטנה של צפרדע מוזהבת. אחת המוכרות נאותה להסביר שהצפרדע היא סמל השפע.
– "למה קונים את החפיסות האלה?", שאלנו.
– "זה מביא מזל", השיבה המוכרת, "כמו כל שאר החפצים באלאסיטס".
– "והבתים המיניאטוריים?"
– "למה כל כך קשה לכם להבין?", התפרצה עלינו המוכרת הצעירה בחוסר סבלנות. "אנשים קונים כאן את כל מה שהם חולמים עליו. על מה אתם חולמים? בית עם גינה? מכונית? כסף? דרכון? הצלחה בעבודה? תעודת אוניברסיטה לילד שרק עכשיו נולד? אתם מוזמנים. יש כאן הכל. נכון, זה קצת קטן, אבל אם מה שקניתם יזכה לברכות הנכונות, הוא עוד יגדל".

אחרי הסבר ממצה כל כך לא יכולנו לעזוב את הדוכן בלי לקנות משהו. הנימוס מחייב, מה גם שפתאום התברר לנו שיש לנו הזדמנות נהדרת להגשים חלומות. סרקנו היטב את הדוכן של ידידתנו כדי לברר במה נבחר. חפיסת שטרות נראתה לנו קצת בנאלית. גם דרכון אמריקאי זעיר, בגודל ארבעה סנטימטרים על שלושה, לא נראה לנו כחלום ראוי. פנינו לתחום המקצועי יותר. בת זוגי רכשה זוג מספריים פעוטים, שאי אפשר כמובן להשתמש בהם למאומה, אבל היא הסבירה שהמספריים האלה יאפשרו לה להגשים את חלומה לתפור לנו וילונות חדשים. תהיתי מה בכל זאת ארכוש כדי לשפר את עתידנו. האפשרויות למקצועות גבריים לא היו רבות – פטישים וגרזנים זעירים, מגהץ לגמדים, הגה של מכונית ננסית.

המוכרת, שהבחינה באפשרות לעשות עסקים, הפגינה לבביות.
– "אם תאמר לי במה אתה עוסק, אוכל לייעץ לך".
– "אההה. אני מנסה לכתוב, בעיתון וכאלה".
– "ברור. אין שום בעיה". היא שלפה ממעמקי הדוכן מחשב זעיר, בגודל שני סנטימטרים, והעניקה לי אותו במבט מנצח. "עם זה תוכל לכתוב כל דבר". שילמתי שישה סול פרואני, בערך שמונה שקלים.

המחשב הזעיר הזה ניצב עכשיו על שולחני. הכתיבה עדיין לא הביאה לנו אושר גדול וגם לא עושר עצום, אבל עובדה – הצלחתי לכתוב את הטור הזה.

משה גלעד הוא עיתונאי, כותב ב"הארץ". ספרו "מסעות בלי קנה מידה" יצא לאור בהוצאת עם עובד.