כלה בהפרעה

יש נשים שמתכננות את חתונתן מילדות, ומשתוקקות לרגע שבו יעמדו בשמלת כלה מול האורחים, מול המשפחה, ואה, כן, שכחתי – מול החתן, שמשחק אצלן תפקיד שולי בסאגת ההכנות לחתונה, ומצדן שלא יהיה כלל מעורב, רק שיגיע לאולם בזמן, לבוש בחליפה שהן בחרו לו.

כאלו הן ליב (קייט האדסון) – אישה חזקה ועורכת דין נשכנית, שתמיד משיגה תמיד מה שהיא רוצה, ואמה (אן האת'אווי) – מורה בבי"ס שתמיד שמה את טובת אחרים לפני טובתה. ליב ואמה הן החברות הכי טובות, שכבר בילדותן תכננו את יום חתונתן עד לפרטים הקטנים, כולל התאריך (חודש יוני) והמקום (מלון פלאז'ה, ניו יורק). ליב וקייט עושות הכל יחד, וכשאמה מקבלת הצעת נישואין, ליב אינה יודעת את נפשה מרוב קנאה, עד שהיא נוקטת בצעד נואש; היא מתפרצת אל משרדו של בן זוגה ודורשת ממנו להתחתן. הוא, כמובן, לא יכול לומר לה "לא".

המפלצת בשמלת הכלה

ליב ואמה, מאושרות ומאורסות, שוכרות את שירותיה של מארגנת חתונות ידועה – מריאון סנט קלייר (קנדיס ברגן הנהדרת, ששוב מתברגת באופן מושלם בתפקיד הבוסית החזקה, כפי שהיתה בסדרה ובסרט "סקס והעיר הגדולה"). העלילה מסתבכת כאשר מזכירתה של סנט קלייר קובעת את שתי החתונות באותו יום, דבר שמחייב את אחת הבנות לוותר ולערוך את חתונתה במועד אחר.

בשלב זה יוצאת המפלצת שמסתתרת עמוק בנפשה של הכלה הענוגה בשמלה הלבנה, ובין הבנות מתנהלת מלחמה נטולת רסן, שתוצאותיה, בין השאר, הן שיער כחול אצל אחת הבנות, שיזוף בהתזה מוגזם של השנייה, השמנה ועוד תוצאות עצובות של מעשים נבזיים במיוחד מצד שתיהן.

בין מערכה אחת לשנייה, מתגלה אצל הנשים צד אחד. ליב מגלה את הצד הרך יותר שלה, דבר שמחזק את הזוגיות שלה, ואילו אמה מגלה את הצדדים התוקפניים שלה, דבר שבסופו של דבר פוגע ביחסיה עם בן זוגה.
הסוף, כצפוי בסרט אמריקאי רומנטי, הוא טוב, וכולל גם טוויס קטן בעלילה כדי שהצופים לא ישתעממו.



הצד האפל של החתונה

במהלך הסרט נעתי באי נוחות על הכיסא. הסרט גורם לנשים להיראות רע, ומחזק את הסטיגמה שלפיה כל הנשים, גם הרומנטיות שבהן, משנות את עורן לאחר שמונחת טבעת על אצבען. למרות הרגעים המשעשעים שצצו מדי פעם – הודות לשחקנית קריסטן ג'ונסטון ("מפגשים מהסוג האישי"), שמשחקת את הקולגה הגסה של אמה ועוזרת לה במלחמתה מול ליב, הסרט העלה אצלי יותר תחושת עלבון מאשר שעשוע.

התסריטאית קייסי ווילסון, אומרת כי הסרט נוגע בצד האפל של ההכנות לחתונה. הדבר היה יכול להיות מצחיק מאוד ולגרום לבנות לצחוק על עצמן ועל הרצינות המוגזמת שבה הן מתייחסות לנושא – אך התוצאה מעליבה. בנוסף עולה בסרט ההבנה כי החברה הטובה – המכירה אותך טוב יותר מכולם – יכולה להוציא ממך את הרע ביותר. מה שבטוח הוא, שגם העובדה הזו לא מוציא את הנשים טוב יותר. לרוב הגברים זה לא היה קורה.

עניין נוסף שהציק לי בסרט הוא הבחירה של הבמאי, גארי וויניק, להשתמש בטכניקת "המספר הכל יודע", שבמסגרתה משמש קולה של קנדיס ברגן כרקע בכמה קטעים בסרט, ומתאר את הבנות ואת העלילה. בעיניי זוהי בחירה שקצת מזלזלת באינטליגנציה של הצופים (או יותר נכון: הצופות, מכיוון שמדובר בסרט בנות מובהק), שנראה כי נובעת מתוך מחשבה שהם לא יצליחו להבין בעצמם את התסריט…

מטרת הסרט היתה ללעוג לתופעת ה"בריידזילה" – שבה הופכת הכלה המיועדת למפלצת בלתי ניתנת לריסון, ולהכניס את הכלות לעתיד לפרספקטיבה הנכונה בכל הנוגע לחתונה ולהבהיר להן שמה שחשוב הוא הזוגיות והשמירה על מי שאתה באמת, בלי לאבד את עצמך. התוצאה מזלזלת, גם אם היא לפעמים מצחיקה.

בשורה התחתונה: אם יש לכן חברה שעומדת להתחתן וקצת יצאה מפרופורציות (ומדעתה) בכל הנוגע להכנות לחתונה – כדאי שתלכו איתה לצפות בסרט הזה כדי לנער אותה קצת, או שתבחרו לצפות בו יחד במהלך מסיבת הרווקות שלה – כדי להחזיר לה על כל התקופה האחרונה שבה היא מיררה את חייכן. מה שבטוח הוא, שלא כדאי ללכת לסרט הזה עם גברים – שלא יחשבו שאנחנו באמת כאלה…