ככה זה כשאין שניים

יש לה בית מפואר, רכב חדיש, קריירה מצליחה ומשפחה נפלאה ותומכת. נא להכיר: אורית, ארבעים וקצת, רווקה. כלפי חוץ הכל נראה מושלם בחייה: היא, הבית המעוצב בקפידה, האוטו שבשביל לרכוש אותו צריך לשדוד בנק, הבגדים הממותגים, הגיחות לחו"ל והישיבות התכופות בבתי קפה טרנדיים ברחבי העיר הגדולה.

אלא שאין טוב בלי רע ועל התמונה המושלמת הזו מעיב ענן אחד גדול העונה לשם בני. את בני, חברה מזה 5 שנים, הכירה אורית באמצעות אחד מאתרי ההיכרויות הרבים: הצ'ט הוביל לשיחת טלפון והשיחה לפגישה ואחריה עוד אחת ופתאום סוף שבוע ראשון משותף אחריו, חזרה עם כוכבים בעיניים תוך הצהרה שזה "האחד". אלא שמשהו בכל זאת השתבש: עד מהרה התברר שבני הוא בחור חברותי, אולי אפילו קצץ יותר מדי:

הוא שומר על קשר עם האקסית, אצלה הוא מתנחל מעת לעת; יש לו חברה טובה מימי האוניברסיטה העליזים, שמפעם לפעם, בתור מחווה של "ידידים", מזמינה אותו לסופ"ש באירופה, ואם זה לא מספיק אז גם עם השכנה ממול הוא שותה מעת לעת קפה. "יחסי שכנות טובים", ככה הוא מגדיר את זה.

תעשה לי ילד

איכשהו, בנקודה הזאת היה ברור לכולנו, החברים של אורית, שעכשיו כשהכל גלוי וידוע, תעשה אורית את מה שמתבקש: תשלח אותו לקיבינמט, תאפסן אותו בבוידעם הזיכרונות הרעים, או לחילופין – תשלח אותו בחזרה לאמא שלו. אבל כל זה לא קרה. היא המשיכה להתראות איתו כאילו כלום, אגב הפרחת תירוצים לכל דורש. "הוא לא בנוי לקשר", "אותי הוא הכי אוהב", "רק איתי זה אמיתי" ועוד כהנה וכהנה תירוצים שונים ומשונים ובעיקר מטופשים.

עברה שנה, חלפו שנתיים, ולפתע ביום בהיר אחד גילתה אורית שבלי שהרגישה חצתה את גיל ה-40, השעון הביולוגי מתקתק במרץ, ועוד דקה תוקפן של הביציות שלה יפוג והיא תתויג אוטומטית כרווקה זקנה, וגרוע מזה: נטולת ילדים.

ואז בהיסוס, כמעט ברחמים, הציעה לבני לעשות ילד. "אתה בעצמך כבר לא תינוק" אמרה, "וחוץ מזה, אני אגדל אותו. אתה רק תופיע מעת לעת כדי שידע שיש לו אבא". לקח לבני לפחות שנה להחליט שהוא הולך על זה. אבל אחרי הריון קשה (שלו) נפל הפור וסוף סוף, אחרי 2000 שנות, כמעט שזה קרה.

אבל בסיפור שלנו, כמו שכבר הבנתם, אין סוף טוב ותמיד משהו משתבש. ברגע האמת, כאשר הודיע הרופא לאורית שעל פי כל הבדיקות ש"היום זה היום" ופקד עליה לעשות סקס לשם קיום מצוות פרו ורבו, ממש אז, על קו הסיום, בני נעלם.

לא עזרו כל אמצעי התקשורת המשוכללים שאורית השתמשה בהם, מסמסים, טלפונים, פלאפונים ופקסים. חוץ מיונת דואר, אורית ניסתה לאתר את בני בכל דרך אפשרית, ללא הצלחה. בסוף נפל לה האסימון והיא החליטה שהגיע הזמן לעשות מעשה.

היא פנתה לבנק הזרע, בחרה בתורם אנונימי והיום, תשעה חודשים אחרי, היא חובקת בת מקסימה. ובני? בני חזר "מהגלות" כמה ימים אחרי יום הפקודה של הרופא עם אוסף תירוצים שחוקים. הוא לא שמע, לא ידע, אכלו לו, שתו לו.

ולמרות זאת, הם עדיין מתראים, תודה ששאלתם. למה? רק אלוהים יודע. ככל הנראה הפחד להישאר לבד חזק מכל היגיון וגם האישה הכי מצליחה הופכת ברגע האמת לאישה הקטנה והכנועה שמקבלת את הגבר שלה כמו שהוא, בלי תנאים ובלי שאלות.

אז מה אתם אומרים: זה טוב או רע ליהודים? עדיף להיות עם גבר מעת לעת, ולהסתפק בפירורים, או ש"שומרת נפשה תרחק?" לכם הפתרונים.