כחומר ביד היוצר

הקרמיקאים מאוהבים בקרמיקה

88 שיתופים | 132 צפיות

מקור שמה של הקרמיקה נגזר מהמילה היוונית 'קרמיקוס', רובע הקדרים באתונה הקדומה. קרמיקה, המושתתת על חומרים טבעיים וזמינים ועיבודה קל יותר מעץ או עצם, שימשה את האדם עוד מימי קדם ונחשבת לאחת האומנויות הראשונות. היכולת הטכנית לשריפת החומר בתנור הצטרפה לתהליך מאוחר יותר ובשלבים – מדורה, בור באדמה שכוסה בחומרי בעירה וארובות. זה המקום לציין כי היכולת לעקוב אחר התפתחותו של האדם ויכולתו להתמודד עם סביבתו התאפשרה בזכות החרס, שכן הוא יכול להישבר, אך הוא אינו מתכלה, והימצאותו במקומות מסוימים העידה על קיום חיי אדם בהם, ואף הוסיפה פרטים רבים על אורח חייו במהלך ההיסטוריה.

גם בהווה משמשת הקרמיקה כמראה לתרבות שבה היא מתקיימת, ומאפייניה משתנים ממקום למקום. כך, למשל, ניתן לאפיין את הקרמיקה היפנית על פי צורתה הא-סימטרית והגימור המחוספס שלה. לעתים הפכה מלאכה הקדרות לאבן דרך תרבותית בפני עצמה. לראיה הסינים, אשר שכללו את היצירה הקרמית, פיתחו שיטות שריפה מיוחדות ויצרו את הפורצלן ששמו יצא למרחוק – כאלף שנה לפני שהופיע לראשונה באירופה. את טיבו של הפורצלן ניתן למדוד על-פי הלובן ושקיפות החומר.

שרשרת היצירה של הקרמיקה מתחילה באדמה חרסיתית שמעוצבת לכדי חפץ ועוברת תהליך של שריפה בתנור. נשמע פשוט, נכון? אך כל אחד משלושת השלבים הללו מורכב למדי וטומן בחובו מגוון דרכים ליישום. ישנם סוגי החומר רבים, דרכים שונות לעיבוד וגם שלב השריפה יכול להתבצע בשלל אופנים ותנורים ובטמפרטורות מתחלפות. כל דרך מניבה תוצאה שונה בצבעוניותה, במרקם שלה ובמידת החוזק של היצירה המוגמרת.

החומר הקרמי הרווח והמקובל, מקורו באדמת חרסית שערבובה במים הופך אותה לעיסת בוץ המכונה חומר, ממנה ניתן ליצור כלים רבים שלאחר שריפתם יהפכו לחרס. המרכיב הדומיננטי באדמה זו הנו חמרן וניתן לאפיין את סוגי החרסית השונים לפי גודל הגרגירים, מידת הפלסטיות של החומר, רמת המיון שלו, הצבע המתקבל ממנו והטמפרטורה בה הוא עמידה.

בישראל היו שני מקורות מרכזיים מהם נחצב החומר. הראשון שבהם, אזור מוצא, הפך לאזור מיושב, ולפיכך נותר חלקו הדרומי של מצפה רמון כמקור היחיד. החומר שמופק מאזור זה מצריך תהליך ניקוי יקר למדי שהופך את הייבוא לאופציה נוחה וזמינה יותר.



סטודיו YO-NA

סטודיו YO-NA

תהליך היצירה

לאחר שבחרנו את סוג החרסית, הגיע הרגע לערבבה במים ולהפוך אותה ליצירה. מבין הקדרים יש את אלו אשר מתיישבים בשלב זה מאחורי האובניים ויש כאלה המעדיפים את העבודה הידנית. החלוקה הזאת מתבטאת יפה בחייהם של בני הזוג – שניהם קדרים, כל אחד בדרכו.

"בהיותי איש טכני, האובניים שאבו אותי כי הם מאפשרים עבודה טכנית ומכאנית שמתקבל ממנה מוצר מאוד מדויק", מסביר פריימן, איש עסקים לשעבר שלפני כשבע שנים הפך את הקדרות למקור פרנסתו. "שבוע לאחר שעבדתי בפעם הראשונה באובניים כבר היו לי בבית אובניים ותנור", הוא מספר. "נחצ'ה, לעומת זאת, הגיעה לתחום מהיותה פסלת, ולכן החיבור שלה לחומר הוא דרך הידיים והמשיכה שלה לעבודה איתו, מקורה בעובדה שמדובר בחומר סבלני המאפשר לה לבטא את היצירתיות שבה".

הילדה מרום, קרמיקאית מכפר ורדים, משלבת בין שתי השיטות – אובניים ובניית יד – אך אינה מוותרת על המגע עם החומר. לדבריה, העבודה הבלתי אמצעית עם העיסה היא זו אשר מבדילה אותה מיצירה בחומרים אחרים. "הקשר הישיר עם האדמה והטבע מוסיף ממד של אנרגטיות", היא אומרת, "ואם בעבודה עם זכוכית, למשל, האומן נזקק לכלים, אזי בקדרות המגע מחבר בין האומן והבוץ בלי מתווכים".



סטודיו YO-NA

סטודיו YO-NA

הכנה לשלב הגלזורה

עם תום שלב העיצוב ויצירתו הראשונית של הכלי ולאחר התייבשות החומר (שלב שיכול להתארך לכדי שבוע-שבועיים), מגיע הרגע הקריטי ביותר בתהליך – השריפה. זהו שלב הכרחי וייחודי, שכן הוא זה שהופך את החומר לעמיד וקשה למגע ומאפשר לכסותו בזיגוג. בלעדיו הוא יתפורר במגע עם מים. האופן בו מתבצעת השריפה אף הוא מורכב, ובעצם זוהי שעת המבחן של העבודה כולה.

יהודה קורן, אשר מתמחה בטכנולוגיה של החומר ומלמד כבר קרוב לארבעה עשורים במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, מסביר כי ברגעים אלו כל פרט עשוי להשפיע על התוצאה – משך השריפה, הטמפרטורה, סוג התנור ואפילו אם בחרת לשרוף בדיוק ביום חמישי "כשכל הדודות מבשלות לשבת וצריכת החשמל מוגברת", הוא מוסיף בחיוך.

"השריפה הראשונית, המכונה 'ביסק', טכנית למדי ונעשית בטמפרטורה שנעה בין 900-1,050 מעלות צלזיוס. היא זו שמשאירה את החומר ברמת ספיגה מתאימה לשלב הגלזורה", מסביר הקדר יוני ארנון ומוסיף כי "השריפה השנייה, לאחר הזיגוג, דווקא היא המעניינת יותר".

מהו אותו זיגוג? ובכן, מדובר בעיטור פני החרס בשכבה דקה של חומר דמוי זכוכית. בניגוד לזכוכית עצמה, הזיגוג משמש כחיפוי בלבד ותפקידו לאטום את הכלי. ישנם סוגים רבים מספור של זיגוגים – עמומים, מבריקים, צבעוניים או בצבע החרס.

ארנון ופריימן מתמחים בגלזורת קריסטלים, אותה הם רוקחים בעצמם בסטודיו במעין מעבדה כימית. זיגוג זה נוצר ממרכיבים כימיים מיוחדים אשר בטמפרטורות גבוהות, שמגיעות עד 1,300 מעלות, הופכים נוזליים וצמיגיים ויוצרים צורות מרתקות וצבעוניות באינסוף אפשרויות. "יש מגוון עצום של טכנולוגיות שמעורבות בעבודה הזאת, ולא תמיד התוצאה צפויה מראש", אומר ארנון. "אף פעם אינך יודע מה מחכה לך בתנור. תמיד יש הפתעות ובכל פעם יוצא משהו אחר. זה הכיף שבקדרות. זה לא פס ייצור".



הילדה מרום<br />צילום: אבי הירשפלד" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/175/19175/4.jpg?1180611066" />                             </p>
<div>הילדה מרום<br />צילום: אבי הירשפלד</div>
</p></div>
<h2>אינטראקציה בין חומר לאש</h2>
<p>כאמור, גם שלב השריפה מגוון והקרמיקאית הילדה מרום מספרת כי בחרה לשרוף את עבודותיה בשריפת גז המכונה סאגאר. "זו שריפה מיוחדת שמניבה כלים מחוספסים במראה ראשוני", היא מסבירה. "לא רבים עושים בה שימוש, כיוון שהיא די מסורבלת. היא כוללת תהליך עישון ובזמן השריפה נוצר פיח שמשפיע על תחמוצות הברזל והנחושת בחומר. אני רואה בשלב זה מעין אינטראקציה מרגשת ודיאלוג ביני לבין האש והתנור". </p>
<p>מרום, אשר יוצרת קרמיקה שימושית ואומנותית ומושפעת רבות מתרבות יפן, מוסיפה לשלבים השונים של יצירת החומר הקרמי נדבך מעניין ויוצא דופן – חומרים אורגניים, בהם קליפות ביצים, אצות ים, צדפים, זרעים למיניהם ופסולת זיתים – שלדבריה משפיעים הן על הצבעוניות של הזיגוג והחומר עצמו והן על מרקמו. </p>
<p>וכך, כל אומן ודרכו שלו. האחד לא נפרד מהאובניים והשני מגלגל חוליות על חוליות. אחד מעדיף את הצבעוניות האדמדמה על פני הבהירה והשני מחפש אחר המרקם הגס. אבל כולם, מסתבר, עוברים שלבים דומים, ואם תתאמצו אולי תיזכרו איך פעם, בחוג לקרמיקה בכיתה ד', גם אתם עברתם לא מעט ייסורים עד ליום המרגש, בו חזרתם הביתה עם מאפרת חרס להתפאר בה. </p>
<p>דרך ארוכה עברה מלאכת הקרמיקה מימי הקדמונים ועד ימינו. "לצידה של הקדרות המסורתית התפתחו טכניקות נוספות כמו ייצור באמצעות מכונות או ביציקה עם חומר נוזלי", אומר <strong>יהודה קורן </strong>מבצלאל. לדבריו כיום הכול "פרוע", וכבר ניתן לייצר כל דבר מקרמיקה. לא רק קערות וכדים, אלא אפילו חלקי קרמיקה בגדלים שאי אפשר לראות בעין בלתי מזוינת. עם זאת, קורן יודע לספר כי חרף התפתחות הטכנולוגיה, יש לו עדיין סטודנטים סנטימנטליים שממשיכים ללמוד לייצר בדרכם של אבות אבותינו. אם היא שרדה אלפי שנים, אפשר להניח כי מלאכה זו תישאר עימנו עוד שנים רבות. </p>
<p> </p>
<p><strong><em>מתוך: <a href=נישה

לעשיית מנוי, לקבלת מגזין מתנה