כוכב אחד לבד

שכבנו על הגב, אני והכוכב. לא היה משהו נוצץ מדי בתקרה שלו. היא הייתה חיוורת ונטושה כמו מרבית התקרות שראיתי בחיי, אף על פי שהיא הייתה תקרה של דירה בקומה די גבוהה של מגדל יוקרה. אני לא יודעת למה הגעתי לשם, למה בכלל הייתי צריכה את זה, למה לא דבקתי בתוכנית שלי לצאת רק עם מושבניק צנוע ונטול מינוי לכבלים. אבל כשלגמנו משקאות חריפים מדי וצחקנו על הבר כאילו היינו היחידים שישבו עליו, אף שעשרות זוגות עיניים לטשו בנו שיפוט מהיר ועצבני, הרגשתי שאולי מותר לי להפליג אל מעבר לגבולות המותר. וסביב האיש הזה – חוץ מסרט סימון משטרתי – יש את כל מה שמתריע על היותו אסור. לא כי יש לו חברה שבאה והולכת כמו יו יו על קראק, אלא כי הוא שייך לצד ההוא של הנהר שאמנם חציתי אותו אבל לעולם לא ארגיש שייכת אליו. לעולם לא אהיה אחת מהם, ניזונה מעוד תמונה בעיתון, מעוד הזמנה להשקה, מעוד זר ממעריץ אלמוני. לעולם לא אזמין פפרצי לתעד את הנשיקות שלי, כי הן שלי. ללשון שלי אין סוכן, והיא מתעקשת להשתרבב לפיות שלא מבטיחים לה קמפיינים. היא אוהבת שפתיים חמות שלא טבעו בקוקטיילים באינספור אירועים משעממים, כאלה שמספרות על אהבה חדשה רק לחברים, לא לצהובונים. כאלה שמתכווצות סביב מילים, לא רק סביב סלפי. אני מביטה בעיניים שלו עם הזיק השובב הזה שאני כל כך אוהבת, ואני שונאת אותו. אני שונאת אותו על שהוא כזה, על שנשמתו חרוכה מ־20 שנה בביזנס שהוא שואו. על שיש לו את כל הנתונים להיות חלק מהצד שלי של הנהר ובכל זאת הוא בחר להפליג לעולם שבו מה שחשוב זה מספר העוקבים באינסטגרם. "תביאי לי קצת אהבה" הוא לוחש לי באוזן, נשמה של וודקה בנשימותיו. הוא רגיל, הכוכב, שהן מביאות לו אהבה, חגות סביבו כאילו הוא אל היין אף שהוא רוצה להרוות את צימאונן רק עם הזין. אני מבינה אותן. הוא כל כך סקסי, המנ־מניאק. אצבעותיו עבות, גבו רחב ומבטו חודר וגורם לך להשפריץ את כל המילים הלא נכונות. מה אני צריכה את השד הטסמני הזה שהורס את כל מה שנקרה בדרכו ואז נעמד בלב התופת, משתחווה ומבקש בחיוך מולבן את מנת הכפיים שלו ושוט וויסקי? האם לא מגיע לי מישהו שיביט בי בערגה ויחכה שהבוקר יפציע כדי שיוכל להכין לי חביתה ולא בשביל להעלות אותי על מונית?

והנה הוא עולה, הבוקר המזורגג. ואני אצלו, בשמלת ערב יפה מדי. הוא לא מכין לי חביתה, לא מצליח להבין למה אני מתעניינת בביצים שמגיעות בקרטון אפור ולא בתחתוני הקלווין קליין שלו. אני חושדת שהוא מעולם לא ליטף לבחורה את הגב התחתון, לא נשק לה בין השכמות, לא זמזם באוזנה שיר של בוקר תוך שהיא מתמרמרת מתחת לפוך. לא עשה את כל הדברים הפשוטים והלא מתועדים האלה שבאמת גורמים לאדם להרגיש שהוא כוכב. אור הזרקורים, כנראה, כיווץ לו את האישונים עד כדי כך שהוא הפסיק לראות. הוא לא רואה אותי עכשיו, את האישה מהצד השני של הנהר שמחפשת עוגן כדי שספינתה לא תשוט לצד ההוא, שלו, לממלכות אפלות שבהן מותר לומר לבחורה שהיא האחת, ואז לבחור באחת אחרת, כזו שחושיה כהים מספיק בשביל לשחק את משחק הפפרצי. אני מתקרבת אליו. הוא נראה עייף ומבולבל, ואני מנשקת אותו בפה המטופש שלו. "תתקשרי אליי היום? אשמח" הוא לוחש, נשימות הבוקר שלו כוכבניות פחות. הספינה שלי עוצרת לרגע בצד שלו של הנהר, אולי בכל זאת יש שם אדמה. אני לא מעוניינת לכבוש אותה, היא הרי שטח מבוזר. אני יודעת שמה שאני באמת רוצה זה רפתן בעל ידיים מחוספסות ולב רך, גבר שיסנוור אותי ולא כי מאחוריו יש מצלמה עם פלאש. אני רק מקווה שכשאותו בחור נורמלי יפגוש בי, הוא ישכיל לזהות ששנינו שייכים לאותו הצד של הנהר.