כגרעיני הרימון

הנבחרת המנצחת של ביה"ס למוסיקה "רימון" מעלה עוד שחקן בית למגרש והמטרה היא אחת – הפיכת עולם המוסיקה הישראלית לביצה קטנה במיוחד של דימויים פשטניים, לחנים צפויים והצלחה כלכלית אדירה. הבה נסקור את האירועים שהובילו את ה"רימוניה" למעמד המכובד הזה:

מירי מסיקה הכירה לנו את קרן פלס (שכתבה לה חלק מהלהיטים מאלבומה הראשון, שריסק את הקופות בחנויות הדיסקים), שהכירה לנו את איה כורם. שלושתן נשמעו בדיוק אותו הדבר, למרות ההבדלים המהותיים ביניהן (מסיקה נוטה לפופ אייטיז, פלס היא הסינגר סונגרייטר, מהאייטיז, ואיה כורם נשמעת כמו מיחזור של מה שנשאר לשתיים). לאחר ששלושת הכוכבות סיימו לכבוש כל פסגה בעולם המוסיקה הישראלית של שנות האלפיים, הן חשפו בפנינו את שחקן החיזוק הבא – אריק ברמן.

אותנטי, חצוף, מקורי ונועז – חלק מהסופרלטיבים שהורעפו על היוצר הצעיר שהראה לנו כיצד מצליחים להרוס את הנוסחה המנצחת שהרכיבו שלמה גרוניך, אביתר בנאי ושלומי שבן.

אז ברמן הפך גם הוא ליקיר הביצה, ועכשיו הגיע תורו של שחקן הבית הנוסף, חבר נוסף ב"פרלמנט" של חברי ביה"ס רימון – איתי פרל. חברי הפרלמנט הסבירו כי פירוש מושג הוא הקבוצה המצומצמת שלהם, שיושבת ומנתחת שירים אחד של השני, עוזרים לכתוב וליצור. זוהי כנראה הסיבה שכל היוצרים הללו נשמעים בדיוק אותו הדבר.

תקוות רבות נתלו באיתי פרל. למרות שאלבומו הראשון לא הגיע להכרה גדולה, הוא נודע בזכות היותו "איתי", משירה של האקסית שלו, קרן פלס. הוא נודע בזכות העובדה שכתב לכמה מחברותיו שירים, וליווה את כל האלבומים של חבריו לפרלמנט. לרגע היה נדמה כי מדובר בשותף שקט, אחד שנחבא אל הכלים ומחכה לרגע בו יוכל לפרוץ ולהציג את מרכולתו המוסיקלית; כאילו הוא נתן לחבריו את החומרים שהוא פחות מתחבר אליהם, ולאלבום שלו (שלא היה ספק שיגיע) שומר את החומרים הטובים באמת.

אז היה נדמה. האלבום השני של פרל סובל משתי מחלות. הראשונה היא סימפטום ידוע של תסריטאים ישראליים, שמפאת חוסר תקציב נאלצים "לכתוב על מה שהם מכירים" (כדברי מורים מתוסכלים באקדמיה). אז פרל כותב על מה שהוא מכיר, ומסתבר שעולמו מצטמצם לכמה בלוקים במרכז תל אביב, על כל המשתמע מכך. כמעט חצי מהטקסטים משרטטים את מפת העיר (באזכור שמות רחובות וסצנות קטנות שקרו בהם), אבל הבעיה היא שפרל לא כותב מספיק טוב או מעניין כדי להיות משורר אורבני שמשתמש בעיר כדי לבנות את עולמו הפנימי. וחוץ מזה, רובנו מכירים את העולם עליו הוא כותב – והוא לא כל כך מעניין כדי להחזיק אלבום שרוב השירים בו תקועים בהילוך ראשון.

הבעיה השניה של האלבום היא שבניגוד לברמן, שלפחות ניסה להעלות הילוך בשיריו, אבל נתקע בעיבודים צפויים וחסרי אנרגיה, שיריו של פרל מגיעים מרוקנים מאנרגיה מלכתחילה.

לאחר שיר פתיחה מהורהר משהו, שלאחר האזנה מתברר כי זה השיר המוצלח באלבום (בנוי על בלוז מסורתי, מאופק ויצרי), השירים נשארים תקועים על הקצב האיטי, מהורהר משהו, אבל לא ברור על מה פרל מהרהר.

על ההפקה המוסיקלית אמון אלון אולארצ'יק, שלא ברור למה לא הביא חלק מהאנרגיות שמעטרות את אלבומו האחרון לאלבום הזה של פרל. נכון, יש עבודת סאונד חביבה, וכמה רגעים של מקוריות בעיבוד, אבל בשורה התחתונה, קצת קשה לצלוח את האלבום בשמיעה אחת מבלי לעצור ולחשוב מה גורם ליוצר מוכשר (ובזה אין שום ספק) להנפיק אלבום כה עייף.

בתחילה חשבתי שיהיה זה בעייתי להעביר חצי מסקירת האלבום בתיאור חבריו של פרל, אבל נותרתי ללא ברירה. אם היינו בתחילת שנות התשעים היינו מתרגשים מגילוי של יוצר מקורי ונועז, שכותב על דברים שעוד לא שמענו, ומלחין את שיריו עם המון קריצות לדילן, יאנג ועוד אי אלו יוצרים שהשאירו חותם על עולמינו הצר. אבל אנחנו לקראת סוף העשור הראשון של שנות האלפיים והגיע המן להיפרד מהדינוזאורים הישנים ולהתחיל להיות מקוריים.

 

איתי פרל – מים מתחת לגשר, התו השמיני