כבר לא אפס

בן ארצי / "קרוסלה"

הד ארצי

כבר באלבום הראשון של ארצי נחשפנו לבעייתיות בערך העצמי של הבחור ("אני אפס"). הפחדים, הדיכאונות וחיבוטי הנפש ממשיכים גם כאן, באלבום השלישי שלו ("אני אדם עצוב באורגינל, פוחד כמעט מכל דבר שזז"), בשונה לגמרי מהדאווינים והכריזמה של אביו.

ארצי הוא זמר רך כמו מרשמלו. לא תמצא אצלו שום דקירה או פיצוץ. הלחנים מלודיים וזורמים כמו מים שקטים בנחל, העיבוד יפה, מגוון ותואם, הקול צעיר ונרעד, ובכל זאת ארצי נחלץ מלהיקרא קיטש. יש לו קו מוסיקלי וטקסטואלי מאופיין שאפשר לא לאהוב, אבל לפחות הוא שלו.

מה שתמיד היה טוב אצל בן זה הלחנים המעניינים, העלייה לגבהים בפזמון היפהפה של "לחיות את החלום" למשל, והעיבוד המקסים והסיבובי ב"קולומבוס". אוזניים חדות יבחינו בהשפעונת קלילונת מאריק ברמן בשיר "חבל".

ואיך אפשר בלי שלמה? מה מזכירות לכם השורות הבאות: "עברו להן 10 שנים מאז שהיינו יפים", "בתוך קרקס הכאבים כולנו ליצנים", "החיים הם רק מסדרון שמוביל אל החדר"? כן, בן ספג לא מעט בבית, אבל אם לשפוט לפי האלבום האחרון שלו, יש לו הרבה מה להציע גם בלי הצל של אבא.

 

מתוך מגזין MAXIM