יש רק אחד כזה

גם כמה ימים אחרי המופע של פול מקרטני בפארק הירקון בת"א קשה עדיין להתעורר מהחלום. הגיוני לחשוש שבמצבים חד-פעמיים כאלה, כשמגיעים עם מטען ציפיות כה גדול ועם סיקור תקשורתי כה מקיף, תהיה אכזבה עצומה. אבל במקרה הזה סר פול לא אכזב וסיפק לעשרות אלפי המעריצים שהגיעו לראות אותו בפארק חוויה בלתי נשכחת. עמדתי מול הבמה במרחק של 20 מטר בערך, כשמימיני גברת מבוגרת עם מקל, שלא התעייפה לעמוד 3 שעות על הרגליים ולנפנף בידיה כאילו הייתה נערת סיקסטיז לונדונית, ומשמאלי שלושה נערי תיכון נלהבים שקרוב לוודאי זו הופעת הרוק האמיתית הראשונה שלהם.

זו הייתה אחת התופעות היותר יפות באותו ערב: מקרטני קיבץ בפארק שלושה דורות – הסבא שזוכר איך הביטלס התחילו, האבא שירש את כל התקליטים והפך אותם לאהבה שלו, והנכד שינק את השירים מגיל אפס וזכה להזמנות נדירה בה לא זכו אביו וסבו.

אחרי המתנה ארוכה ומורטת עצבים, בה אנשים נלחמו עד חורמה על כל פיסת דשא פנויה, עלה מקרטני על הבמה כמו מלך, בחליפה מחויטת ובגיטרת הבס המוכרת שלו, אותה הוא סוחב עוד מימי הביטלס. הנה הוא כאן, בישראל, באיחור של 45 שנה, אבל אנחנו סולחים לו כמובן. שירי המופע סרקו למעשה תקופת חיים ארוכה במהלכה המוסיקה בעולם כה השתנתה, אבל רק אדם אחד היה שם כשהכל התחיל ונמצא היום כאן על הבמה, חי ובועט.

זכינו לשמוע להיטי ביטלס ראשוניים ( All my loving ו-Drive my car), לצד שירי ביטלס מורכבים יותר (I'v got a feeling, Blackbird), דרך השירים המוכרים של "כנפיים" ועד שיר מתוך flaiming Pie, האלבום מ-1997.



כשפול ניגן את המנוני הביטלס Hey jude ו-Let it be הפך כל הפארק לשירה בציבור אחת גדולה, וכשהקדיש את Something לג'ורג' הריסון המנוח, אנשים פשוט בכו. כשהוזנקו הזיקוקים לאוויר ב-Live and let die הקהל שוב היה בטירוף. הביצועים היו מדויקים הודות ללהקת ליווי מקצועית ומרשימה, בניצוחו של מתופף אפרו-אמריקני עב-בשר ואנרגטי, האנרגיות היו מטורפות והדיאלוג של פול עם הקהל לא הפסיק לרגע.

נדמה שהאיש שכבר הופיע בכל אצטדיון אפשרי בעולם וראה מולו קהל אדיר של נערות צורחות, נערים מתפרעים ושוטרים שנלחמים כדי להרגיע את המצב – היה מבסוט מאיתנו מהרגע הראשון שדרך על הבמה. הוא הרבה להחמיא, להצחיק בסגנון בריטי, לצטט מילים בעברית בהגייה משעשעת, לחייך ולנופף בידיו לעבר הקהל, שמצידו שפך כלפיו כמויות של אהבה וסירב לתת לו לרדת מהבמה. אני כשלעצמי דמעתי בלי בושה כשאליל ילדותי והאב הרוחני-מוסיקלי הפרטי שלי שר ביטלס ומאחוריו על גבי מסך וידאו ענק הוקרנו דיוקניהם המוכרים של שלושת החברים מהימים ההם, בקטעי וידאו מתוך קליפים וסרטים שעשו. לראות אותם על המסך ובמקביל להסתכל בקדמת הבמה ולחזות באחד מהם כאן מולי ב-2008, שר ומנגן הרגיש כמו סגירת מעגל. אני מניח שרבים מתוך 50 אלף האיש שהגיעו חשו כמוני.

500 שקל לכרטיס זה יקר? נכון, אבל רק אמן אחד בעולם יכול לתת תחושה של "פעם בחיים" לכך כך הרבה אנשים, לדברים שהם מעבר למוסיקה, שקשורים לזיכרונות ולנוף ילדותנו, לקבץ סביבו משפחות שלמות ולהביא מסר של אחווה, שלום ואהבה. כזה הוא פול מקרטני, שתמיד אהב אנשים פשוטים וכתב עליהם (Penny lane,Fool on the hill , Eleanor Rigby) כי גם הוא בעצם כזה, למרות הונו הרב. לנו רק נותר לומר לך תודה פול על שזכינו להיות איתך למשך כמה שעות קסומות והלוואי שתחזור.