יש רוקנ'רול בעברית?

השאיפה לנסות לסכם את תולדות הרוק הישראלי עם 88 שירים הנמתחים על פני חמישה דיסקים היא יפה, אך ברור לכל מי שקצת שוחה בעסק הזה, שזו משימה מורכבת שמצריכה – במקרה הטוב – יריעה כפולה.

"רוק בישראל" היא אכן אנתולוגיה מכובדת, אך היא כזו שבעיקר תעורר חשק אצל המאזין החוקר לחזור ולהפוך באלבומים המקוריים המיוצגים כאן בתמצית, כמו גם באלו שנותרו מחוץ לתמונה, וגם כאלו יש לא מעט.

על פי עורכי האוסף, ליאור מזרחי ועוזי פרויס, הרוק הישראלי נולד ב-1967, עם צאת אלבומה של להקת החלונות הגבוהים. במובן הזה, השניים לא חורגים מהנרטיב המושרש היטב של המיתוס המוזיקלי המקומי. משם הם ממשיכים לתקופת להקות הקצב שמיוצגות כאן עם הצ'רצ'ילים (המיוצגים כאן עם שני שירים מאלבום הבכורה שלהם), עוזי והסגנונות והשמנים והרזים. שאר להקות הקצב (ובהן האריות, השוקולדה והזוהר השביעי) נותרו בחוץ.

בולטים בהיעדרותם

המגמה הזו ממשיכה גם בשאר תתי התקופות ותתי הז'אנרים המהווים את התחנות הבאות על פני ציר הזמן. בין אם הסיבה נעוצה בהיעדר אישורים מחברות התקליטים המחזיקות בחומרים הנ"ל (עניין שחוזר, אגב, כמעט בכל אוסף ז'אנרי שיוצא בעולם), ובין אם זהו ניסיון לחסוך מקום, התמונה שמתקבלת היא חלקית.

גם העדרו של מאיר אריאל, משורר הרוק הישראלי החשוב מכולם, ושל שלומי שבן מהאוסף היא מקוממת. הראשון הוא בין האחראים הישירים לשינוי מיקוד הכתיבה האישית והמשוחררת בשלהי שנות השבעים, והשני הוא הקול החשוב ביותר שפועל כאן בעברית בעשר השנים האחרונות. עוד בנפקדים: מתי כספי, אושיק לוי ודני ליטני (וגם זו רשימה חלקית בהחלט).

גם הנשים לא יוצאת כאן טוב. להוציא את אסתר שמיר, יהודית רביץ, ריקי גל, סי היימן, קורין אלאל ובת טיפוחיה – ענבל פרלמוטר, כנראה שאף יוצרת ישראלית לא חשבה לקחת גיטרה ולחבר אותה למגבר. חוה אלברשטיין, נורית גלרון ואפילו גלי עטרי (והיו עוד כמה) התכתבו לא פעם עם הז'אנר, והיה ראוי להכיר להן תודה על כך.

ועוד הערה קטנה לעורכים, שבגדול עשו כאן עבודה יסודית: באוסף שהמילה "אנתולוגיה" מופיעה בכותרת המשנה שלו, מן הראוי היה להקפיד על עריכה כרונולוגית. כך למשל "פולארויד" של משינה מ-1988 ממוקם לפני "מותק" של קורין אלאל מ-1984, ו"חום יולי אוגוסט" של שלמה ארצי מ-1988 ממוקם לפני "מחכים למשיח" של שלום חנוך מ-1985, ואלו רק שתיים מהדוגמאות הרבות.

אבל גם אם בסוגיית מיקומי השירים "רוק בישראל" לא מדייק, בבחירת השירים הוא הולך על שביל הזהב בין המוכר לבין המייצג, ומוכיח מהי עריכה חכמה. לא כל האמנים המופיעים כאן מיוצגים עם להיטיהם הגדולים ביותר. למשל, הבחירה להעדיף את "חלומות אחרים" של מאיר בנאי על פני "גשם" למשל, או את "כמעט סתיו" של גידי גוב על פני "שלל שרב", גורמת ל"רוק בישראל" להישמע קצת יותר מעוד אוסף לעוס היטב של מיטב הלהיטים. גלגל"צ אחת כבר יש לנו.

לרוק הישראלי יש עבר מפואר, בטח כשמדובר על העבר הרחוק שלו. לגבי העבר הקרוב יותר וההווה – המצאי דל ומאכזב עד מאוד. את האשמים במות הרוק הישראלי, או לפחות בדחיקתו מז'אנר מוביל ומכתיב דעה למנה נוספת בתפריט המוזיקלי הישראלי, אפשר להתחיל למנות בהקמת ערוץ 2, בפריחה של גלגל"צ ובצמיחתו של ערוץ המוזיקה תחת ידיה של "קשת". אך במקרה הזה, לא רק התקשורת אשמה.

בעוד שהרוקרים הוותיקים (חנוך, סחרוף ופורטיס למשל) פונים בעיקר לקהל שהולך איתם כבר עשרים או שלושים שנה, מרבית האמנים שהחלו לפעול בעשור הראשון של המילניום השלישי לא בונים על הקהל המקומי.

הבחירה שלהם ליצור בשפה האנגלית מנתקת אותם למעשה מההתרחשות התרבותית-חברתית-פוליטית בארץ. הם אולי יזכו לחוזה הפצה בינלאומי ויופיעו בפסטיבלי אינדי נחשבים בצפון ארצות הברית, אבל בין אם במודע או במקרה- נראה שהם מאמינים שאין טעם ליצור יותר בעברית. הרוק הישראלי הגיע להישגים מרשימים דווקא כשהחיבור בין המסורת האמריקאית-בריטית מצאה מכנה משותף עם השפה, הטעמים והצבעים המקומיים. כיום כבר מאוד קשה למצוא את הקשר הזה.

אנתולוגיה מכובדת של אלבומים מקוריים המיוצגים באוסף רק בתמצית. צילום: יח"צ

רוק בישראל – אנתולוגיה (אן.אמ.סי-יונייטד)

אמיר שוורץ – עורך ראשי מוטו תקשורת המונים