יש משהו בסליזיות הזו

זהר וגנר עומדת על הבמה לבושה בגד גוף שחור וקטן. המסריחים, הלא הם טל הפטר הפסנתרן שמנגן בס, עודד גולדשמידט הבסיסט שמנגן תופים וימי ויסלר הגיטריסט שמנגן גיטרה מלווים אותה בנונשלנטיות כובשת בעוד מסע אל קצה הלילה, מסע בו לקחתי חלק עם עוד כמה אנשים בלבונטין 7. הרבה מילים כבר נשפכו על הלבונטין 7. אמרו שהוא קלסטרופובי ומחניק, התקרה נמוכה, הבמה נמוכה, העמוד מול הבמה שמסתיר, העמידה המעצבנת, התור האינסופי במדרגות (והחשש התמידי מנפילה מביכה) וכו'. גם אני חושבת שזה מקום מסריח, אבל אני חייבת להודות שיש משהו בסליזיות הזו, בהרגשת ה"מנגנים בבייסמנט", שתורם מאוד לאווירת החצר האחורית של המוזיקה. בכל זאת, באנו לשמוע אוונגרד!

היא מתחילה לשיר-לדבר על אבא שלה ואי אפשר שלא להיזכר בסרטה החושפני "זורקי" בו מספרת וגנר על ילדותה בצל סוד שהעיב על חייה ועל חיי משפחתה. הסרט, אגב, מוקרן מדי פעם באוזן השלישית, והוא לא קל, אך מומלץ. היא ממשיכה עם טקסטים בועטים על סמים – קלים וקשים, סקס (אחר), ניו יורק, אמא שלה, הומו, סומו, מאהבת שחורה ופחות או יותר כל מה שעולה לה לראש, או כך לפחות זה נשמע.

היא לא מפסיקה לזוז, לרקוד בחושניות ולצעוק, ויש משהו בניגוד הזה בין המראה השברירי שלה לעוצמה שהיא משדרת. עוצמה של בחורה שאמנם נראית בת 22 אבל כבר בת 36 והספיקה, אם להסתמך על הטקסטים שלה, דבר או שניים בחייה. הקהל נע בין פרגון להלם מחויך ("היא באמת אמרה עכשיו את מה שאני חושבת שהיא אמרה?").

ועכשיו למסריחים. טל הפטר (אפרת בן צור), אחד הפסנתרנים הטובים והמרתקים שקיימים פה לוקח חלק בעוד פרויקט שוליים כמו שהוא אוהב. בהופעה הזו, כאמור, הוא מנגן גיטרה בס למעט קטע וחצי בהם הוא עובר לפסנתר ונותן לנו טעימונת ממה שהוא עושה בצורה מושלמת כל כך. עודד גולדשמידט חברו, שבימים כתיקונם מתפקד על תקן של בסיסט, מנגן פה על תופים. אין פה איזו הברקה. גולדשמידט אינו מתופף והייתי ממליצה לו לדבוק במה שהוא יודע לעשות הרבה יותר טוב. אם כי יש להודות שלא חשנו צרימה מיוחדת באוזן. ימי ויסלר (הבילויים) מנגן גיטרה כל כך יפה ומרגש וטוטאלי, ונותן את התחושה שזה הפרויקט הכי חשוב שהוא עשה אי פעם, עד שכל מה שבא זה לגשת אליו ולהגיד לו לעולם, אבל לעולם, אל תפסיק לנגן.

לסיכומו של עניין, אם בתחילת הערב חשבתי שהנה, נמצאה יורשת לאפרת מישורי ("מישהו בבית?") לקראת סופו דווקא הרעננות והשוני, הבוטות והשבירות היו התחושות שנשארתי איתן. 'מתי בפעם האחרונה ראיתי משהו דומה לזה?' חשבתי לעצמי, 'ועוד נהניתי?'.

זהר וגנר והמסריחים. זהר וגנר, טל הפטר, עודד גולדשמידט וימי ויסלר. לבונטין 7, תל אביב.