יש מצב

"אני רוצה שיתפרו לי חליפה לפי מידה, כמו במונטריאול"

ג'ו "מר צרצר" רוזן, סולן ובסיסט להקת המצב השלישי, עומד על הבמה ב"מקום" בפלורנטין ומגדיר מחדש את היחס בין כאן לשם. פעם זה היה שיר השנה ברדיו קול הקמפוס 106fm, והיום, מרחק מספר שנות אור תל-אביביות מאותה פריצה מהירה אל תוך המדיה האלטרנטיבית הישראלית, לאחר שהספיקו, בחסות "שתייה חופשית ללהקה" וזיונים בשירותים עם מעריצות, להיכנס לתרדמת בתור להקת הבית של סליזי באר מקומי, יושבים להם אחרי ההופעה חברי "המצב" לאחר ההתפכחות, מול הטלוויזיה וצופים בעוד פרק של לארי דיוויד, או הסימפסונס, או נשואים פלוס, המנוגנות בריפיט בדי וי די. כולן סדרות מבוססות על גברים לא צעירים ואטרקטיביים בשונות שלהם, המסתבכים שוב ושוב, לא עקב חוסר נכונותם לקבל עליהם את הסטטוס קוו החברתי אלא עקב חוסר נכונותו של זה לקבל אותם.

"רשלנות רפואית מפחידה אותי אפילו כשאני בבית" מתוודה ג'ו בעוד שיר מהדיסק החדש שעוד לא יצא של "המצב" המתנגן במערכת, "ולא מונטריאול היה שיר השנה אלא רשלנות" הוא מתקן אותי.

רוב הגזים בבקבוק הקולה שעל השולחן (או ה"שטן השחור", כפי שהוא נוהג לכנותו) כבר הספיקו להתנדף, והגיע הזמן לפתוח עוד אחד. עוד נוכחים בחדר אורָן זילברשטיין, גיטריסט הלהקה, שחר, מוסיקאי שכונתי נוסף עם ep עצמאי טרי בחנות הדיסקים השכונתית, שהתפטר לאחרונה מעבודת היום שלו באחד מסניפי טמבור ומחפש עבודה כסאונדמן, ועוד טיפוס בלתי מזוהה שלוחץ את ידי ומציג את עצמו בשמו, מה שמפעיל מיידית את מנגנון הבלק-אאוט האוטומטי ומונע מן השדר הקולי שלו את הגישה למוחי.

ג'ו מנתק את הדי.וי.די ומחבר את הפלייסטיישן, בעוד קולו של המואזין מהמסגד ביפו מנצל את הירידה הזמנית ברף הווליום וחודר את שלוות הסלון, מה שמתחיל מיד דיון ערני על ערבים, שהופך לדיון על אלוהים, שהופך לדיון על למה בעצם לארי דיוויד כזה גדול.



"הו אלוהים, מים כבדים"

לא מעט להקות Pאנק, או "Pאנק רוקנ'רול גלמי" כמו ש"המצב" מגדירים את עצמם, מנסות להציג תדמית מרדנית ופרועה, אבל הPאנק מת מזמן, וכיום מאחורי כל מטאליסט זועם מסתתר סטודנט לסוציולוגיה באוניברסיטת ת"א. ובאותה נשימה, את מספר האנשים שזכו לקבל יריקה בפרצוף מג'ו, וזו בהחלט לא מטאפורה, לא ניתן לספור על אצבעות יד אחת ואלו גם לא על שתיים, יש אפילו כמה שאני מכיר אישית.

"אנשים שמסתדרים עם כולם הם חלשי אופי, אתה לא יכול להיות בנאדם חושב ועדיין להסתדר עם כולם. 'לא בן אדם, אם היית בצבא', הם אומרים לי, 'היית יודע מה זה להסתדר עם בני אדם'. לא רוצה להסתדר עם בני אדם." הוא מסנן.

אז על כמה אנשים ירקת?
"לא ספרתי, באמת שלא ספרתי, מי שמגיע לו באותו רגע, אבל אני פחות ופחות עושה את זה, כי כמה אפשר כבר להילחם עם כל העולם, עדיף להתעלם ממנו, לא?"

הבחור החדש מוציא מהכיס שקית עם עלים חומים ומציע לנו לעשן אותם. פעם אחרונה שבדקתי לגראס היה צבע ירוק אז כנראה שזה לא זה. שוב מסתבר שהשיטה קיימת אך ורק על מנת שיהיו כאלה שימצאו דרכים לעקוף אותה, "אני מקבל את זה בדואר מאנגליה" הוא אומר, "זה חוקי לגמרי, ולא תאמין מה שזה יעשה לך".

שתי דקות אח"כ הוא מפרפר על הרצפה ובעט באוויר תוך כדי שהוא קורא "הרגליים שלי, אני לא מרגיש אותן", קחו את זה בחשבון אם פעם מישהו מציע לכם לעשן סלביה. הסיבה היחידה שהחומר הזה עדיין חוקי היא שמישהו ברשות למלחמה בסמים נרדם בשמירה. ואם אתם רוצים לקחת אתכם הלאה מלה אחת בלבד מן המשפט הקודם, אני ממליץ בחום על עדיין.

פראנוית הסלביה ההולכת ודועכת של החדש מפסיקה לשעשע וג'ו חוזר לנושא. "יש הרבה אנשים שחיים בהרגשה שהם הנורמאליים היחידים בסביבה, זו הרגשה מאוד מתסכלת לדעת שאין עם מי לדבר"

אתה שייך לנורמאליים?
אני משוכנע שאני נורמלי.

"מחלות במוח הבריא, מחלות במוח החולה"

מאיפה בא השיר הזה?
"מה אתה רוצה ממני, זה שיר של אורן, אני לא יודע מאיפה באים השירים שלי אז שאני אדע מאיפה שלו?!"

אורן, מה קורה עם השיר הזה?
"מאיפה אני זוכר, אתה יודע כמה זמן עבר, תמונה בראש, אין מה להעביר מסרים בשירים, בין כה וכה אף אחד לא מקשיב…"
"נו כבר תכניס אותו, עוד 20 דקות נגמר המשחק וזה בסך הכל חמש אפס" ג'ו מתפרץ כלפי כדורגלן וירטואלי על המסך.

לפני שאני הולך הביתה, "המצב השלישי" לאן?
"אני רוצה להיות חיית המחמד האלטרנטיבית של המיינסטרים, ואתה יודע למה.

למה?
"כי אף אחד לא חי טוב יותר מחיית מחמד".