"גם הפצע הכי גדול הוא פוטנציאל לריפוי עמוק"

זו הייתה שעת ערב של חודש יוני חם אשתקד. אל בית התרבות של המושב הדתי נהרו מאות מתושבי המקום כדי לשמוע את סיפורה של בת המושב, יעל אריאל, בנושא הפגיעות המיניות שחוותה בילדותה במושב. גם רב המושב הגיע. למייל ההזמנה מוועד המושב יעל צירפה מכתב אישי קצר משלה והבהירה עד כמה המפגש משמעותי בעיניה. מבחינתה, אחרי שיחה שלה עם שתיים מחברות המושב ובעידודן, היא ידעה שהגיע סוף סוף הזמן הנכון לפרוק עול כבד שרובץ עליה שנים ארוכות, ולשחררו החוצה. היא התבוננה סביבה בהקלה. בקהל לא ראתה את הגבר המבוגר שהיה כבר אב לילדים כשפגע בה מינית במשך שנתיים, מגיל ארבע עד שש. ממבט חטוף אל החלל הגדול היא גם לא ראתה אף אחד מקבוצת הנערים המקומיים שאנסו אותה אונס קבוצתי בגיל 12.

יעל, 37, עובדת סוציאלית בהכשרתה ואישה אמיצה, דיברה ודיברה. מבחינתה זה היה ניצחון. אחרי שנים של טיפול בפוסט טראומה שלה, היא הצליחה לדלג מעל חומות הפחדים והמצוקות שלה והרימה ראש. בשפתה העשירה, בכנות הנדירה שלה, היא גרמה לאנשים לפקוח עיניים אל תוך עומק כאבה וגם אל עוצמת ניצחונה. הקהל הקשיב ברוב קשב. באוויר עמדה שתיקה גדולה, שילוב של הלם, מועקה וכאב. 

"ראו עלי שאני במצוקה ולקחו אותי לטיפול אבל לא סיפרתי מה באמת קורה. גם בהמשך הורי לקחו אותי למטפלים, הם לא הבינו ואני המשכתי לא לספר לאיש"

לקראת סיום הגיעו הוריה. רק לפני שנים אחדות היא חשפה בפניהם את טראומת חייה. רבים עוד נשארו אחרי שהיא סיימה. ביטאו רגשות, שאלו שאלות. "הרגשתי שנפתח שיח בריא על נושא קשה ולא מדובר וזאת הייתה הכוונה שלי. אני מאמינה שהריפוי בנושא פגיעות מיניות יגיע מתוך שיח והסכמה להישיר מבט, במקום הכחשה שעדיין רווחת בציבור, בכל המגזרים. 

"הסיפור שלי הוא לא העניין, אלא מה אפשר ללמוד ממנו. אני מאמינה בריפוי. גם הפצע הכי גדול הוא פוטנציאל לריפוי עמוק. טראומות מיניות הוא חלק מפצע חברתי בחברה שלנו, זה עתיק וחוצה תרבויות. פגיעות מיניות זה סוג של סימפטום של הפצע הקולקטיבי הזה, ומתוך המסע האישי שלי, של אישה שמחלימה, אני לא יכולה להפריד את העניין שלי מהקולקטיבי. כי מהזווית הקולקטיבית זה שופך הרבה אור, וברמה האישית כמתמודדת, נותן לי הרבה כוח ותקווה שיש מה לעשות וזה הופך את העשייה שלי לסוג של שליחות". 

גייסת הרבה אומץ לחשיפה שלך.
"כן. זה הדבר הכי אמיץ שעשיתי בחיי. לא אמרתי שמות וביקשתי שלא ינסו למצוא מי כי זה יכול להיות כל אחד. ההתגייסות של המושב הייתה עצומה. זה היה האירוע הכי משמעותי שלי. אירוע משנה חיים". 

דינמיקת הטראומה

בימים אלה נערך כנס מקוון מקיף ראשון מסוגו בישראל, שימשך עד 19 בנובמבר, בנושא חינוך למיניות בריאה ומיטבית ומניעת פגיעה. בכנס נוטלים חלק מעל 80 מרצים, כולם מומחים בתחום מרקעי טיפול ומחקר שונים. בימי הקורונה נרשמה עליה דרמטית של פי 2 וחצי בפניות של הורים, בני נוער וצוותים חינוכיים למערכות התמיכה השונות בנושא אלימות, צפיה במסכים, חשיפה מוגברת לפורנוגרפיה, פגיעות מיניות ומסרים מיניים מעוותים, המשפיעים על תפיסת המיניות והדימוי העצמי של ילדים ובני נוער. בעקבות הזינוק החד חברו יחד להפקת הכנס מרגלית ארז מ"בינינו", שהיא המנהלת המקצועית של הכנס, מיכל גורל מארגון "תודעה בריאה" וענת קליין מארגון רוטרי "היפר לייף" קיסריה וגם ארגוני סיוע לנשים ועמותות וארגונים מובילים אחרים. ההרצאה של יעל אריאל, "מסע של "חמלה", תיערך במוצאי שבת 14 בנובמבר בשעה 20:30. (לינק להרשמה).

שנות ילדותה עברו על יעל במושב של תנועת הפועל המזרחי והיא היתה אחת מחמישה ילדים. "היום אני דתיה על הרצף. קשה להגדיר אותי. אני לא דתיה אבל גם לא לא-דתיה". שם, מגיל ארבע עד שש, במקום לשחק קלאס ועם בובות, עברה שנתיים של אופל נוראי. "זה קרה בגיל מאד צעיר וזה הפך לי את החיים בכל רובד והיבט וזה נהיה כמו מדרון חלקלק. שפוגע בכל היבטי החיים. היום אני יודעת להגיד שזה מאוד אופייני. הרבה בנות וגם בנים שנפגעים מינית בגיל מאוד צעיר הופכים ליותר פגיעים ומוצאים עצמם נפגעים שוב ושוב. הקורבנות פחות מדברים כי יש להם אשמה. הם שואלים את עצמם איך נכנסתי לזה שוב, וזה חלק מדינמיקת הטראומה". 

בואי נחזור לגיל ארבע.
"נפגעתי על אדם מוכר למשפחה. כדי שיווצר משהו של כמה שנים, צריכה להיווצר דינמיקה, סוג של מערכת יחסים חולנית, נוראית ומעוותת. זה חלק מדינמיקה בגיל צעיר. מן התניה שזה התפקיד שלי, זה מה שאני יודעת לעשות וזה מה שמצפים ממני. במקרה שלי נוצרה תלות מוחלטת במובן שנמחקה לי האישיות והפכתי להיות תלויה בו". 

איך ילדה בת ארבע-חמש מצליחה להסתיר?
"לא יכולתי לספר כי הייתי מאוימת. היה ענין של פחד וסמכות ובעיקר פחדתי שמשפחתי תיפגע. פיתחתי מנגנון הגנה שגרם לי להמשיך להיפגע. יצרתי מנגנון של פיצול ושל ניתוק. בין החלק שנפגע והחלק שכלפי חוץ מתפקד. ראו עלי שאני במצוקה ולקחו אותי לטיפול אבל לא סיפרתי מה באמת קורה. גם בהמשך הורי לקחו אותי למטפלים, הם לא הבינו ואני המשכתי לא לספר לאיש. שנתיים אחרי, בעקבות מעבר, לא הייתי צריכה לפגוש אותו יותר וככה זה נגמר". 

"הרבה בנות וגם בנים שנפגעים מינית בגיל מאוד צעיר הופכים ליותר פגיעים ומוצאים עצמם נפגעים שוב ושוב"

איך המשכת בחייך?
"לכאורה המשכתי בהם. הייתי תלמידה הכי מצטיינת עד התיכון וההצלחה בלימודים היתה הדבר היחידי שנתן לי שמץ של ביטחון עצמי. הייתי ילדה טובה שעוזרת לאנשים, אבל מאוד בודדה. לא ילדה שנואה, אבל בלי חברות טובות. מעבר לזה הרגשתי מכוערת והייתי מאוד פגיעה. 

למדתי להיות מאוד מרצה. בכיתה ו' פנה אלי נער מבוגר ממני בכמה שנים והזמין אותי ללכת עם חבר שלו לאיזה מקום.. זה התפתח למפגשי ניצול מיני משפילים בהם השתתפו הוא וחבריו. למה בכל זאת הלכתי איתם? ההסבר שנתתי לעצמי הוא שהיה שם צורך בלתי אפשרי שיראו אותי וזו הייתה הדרך לקבל את עצמי. 

בעקבות הסיפור עם הנערים עליתי במשקל, מן מנגנון הגנה להיראות פחות אטרקטיבית. לא היה לי את עצמי אז בלי גבר שיאשר, הרגשתי שאני לא קיימת. בחוויה שלי הייתי שקופה. עם הבחורים לא באמת הסכמתי להיות שם, אבל הייתי בלופ שלא הצלחתי להפסיק את הדינמיקה וזה הלך והחמיר". 

כלומר?
"בכיתה ז' עברתי אונס קבוצתי על ידי נערים. הם היו שישה וזה קרה אחרי מדורת ל"ג בעומר. לא כולם היו פעילים, חלק נקלעו לסיטואציה. בהרבה מהמקרים האלה יש אחד או שניים שמובילים והרוב נגררים. ואם הנערה או הנער הנפגעים – זה הרי לא קורה רק לבנות – הם בשוק, לא מגיבים וקופאים, אז נראה שיש הסכמה. אני בסיטואציה הזאת התנגדתי באופן אקטיבי ובכיתי, אבל הבנתי שאין לי סיכוי. הבנתי שאין מה להילחם והתנתקתי מהגוף ולא הייתי שם בכלל. 

אחרי האירוע הזה, שהיה חד פעמי, נשארתי בנתק מהגוף ומהחיים ולא יצאתי מהבית. הלכתי לבית ספר וזהו. לא יצאתי לזרוק זבל, לא לפעילות של בני עקיבא, שום פעילות חברתית. פחדתי לפגוש אותם ושיקרו דברים. אז מחקתי את הסיפור ושמתי אותו במגירה מאחורי המוח. במקרה שלי גדלתי במשפחה נורמלית, אבל יש נפגעות ונפגעים שהמשפחה התנתקה מהם או שהם התנתקו מהמשפחה והדרך לאישפוז הייתה קצרה. ההתמודדות עם הטרור הפנימי מקשה על שמירה של שפיות". 

"ביקשתי שהנערים שאנסו אותי יבואו ויתנצלו כדי שאסלח להם. הם עדיין לא באו, אבל יש בי מקום שחושב שהם מאוד מצטערים"

והצלחת?
"מצד אחד ניתוק הוא מנגנון בריא שהטראומה יוצרת כדי להגן על הקרבן ולעזור לו לשרוד תחת אש, מצד שני, זה מאוד הרסני. שיחקתי את המשחק אבל יש גבול כמה שאת יכולה לשדר עניינים כרגיל. גם בבית הרגישו ובכיתה ט' עברתי ללמוד באולפנה מרוחקת". 

בבחינת משנה מקום – משנה מזל?
"במובן מסוים הוקל לי כי התרחקתי מהמושב, ומצד שני כל הטראומה צפה שם ברמה הרגשית. לא סיפרתי לאף אחד, אבל רגשית התפוצצתי. הייתי מסתובבת בדרום תל אביב במקומות מפוקפקים. כשהרגשתי בסיטואציה מאיימת, הייתי מתנתקת, במקום לברוח או להילחם. סיימתי כיתה י"ב עם הרבה היעדרויות. לא העיפו אותי בגלל שראו את המצוקה אבל גם בגלל שהיה לי שכל וציונים טובים. השלמתי בגרויות ברגע האחרון". 

התקופה בשירות לאומי, הייתה התקופה היפה שלה, לראשונה היא מודה, הרגישה שייכות. "חוויתי יכולת נתינה וכוח לעשות טוב לעולם. שירתי במרכז קליטה במבשרת, עם עולים מאתיופיה. זה מוזר, במושב שבו גדלתי הרגשתי רוח רפאים, ושם לראשונה הרגשתי שייכת. הבנתי שזה הדבר הכי טוב שקרה לי ואולי זה מה שהביא אותי בהמשך ללימודי עבודה סוציאלית". שנות העשרים, היו קשות לה. ההחלמה נראתה רחוקה. "הכחשתי את החלק האפל שבי. כלפי חוץ שמרתי נגיעה כמו בחורה דתיה, למרות שכבר לא הייתי, אבל זה הרגיש לי כמו משהו ששומר עלי. פחדתי לעבור את הגבול ובגלל זה לא נפגעתי הרבה אחרי. התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית ובחרתי בתפקיד של ממלאת מקום כי לא רציתי מחויבות לטווח ארוך. היום אני מבינה שהפחד להתחייב נבע בגלל פוסט טראומה מורכבת כי את צריכה לדעת שתוכלי לברוח. הייתי מאוד לוחמנית כדי לשמור על זכויות החולים והרגשתי שלעתים הרווחה עושה להם עוול. ועל רקע חילוקי דעות ערכיים פוטרתי ונקלעתי למשבר נפשי. אז הבנתי שהכל קשור להכל והתחלתי טיפול". 

"אני מדברת עם בני 30, 40, שהיו מעורבים בפגיעות מיניות והם מודים שלא הבינו. הם מכים על חטא והם סוחבים איתם את האשמה ואת הבושה"

מה את עושה היום?
"אולי עוד אחזור למקצוע שלי. נכון לעכשיו יש לי חברה לסידור בתים בשם 'קסם' ומרצה לצוותים טיפוליים ובישובים שונים על טיפול מותאם לטראומה מורכבת ועל התמודדות קהילתית עם פגיעה מינית וכן מרצה בפני בני נוער בתיכונים ופנימיות על מיניות בריאה ומניעת פגיעה. בעיני זו השליחות שלי. היום החברה שלנו היא צינית, יש ניתוק מהלב אין מקום לדבר על רגשות והאטמוספרה הזאת יוצרת גם פגיעה מינית. ייקח עוד הרבה זמן עד שבית הספר התיכון יהיה אקלים בריא ותומך. בני נוער היום לא מקבלים מספיק כלים. יש לצעירים הרבה חוסר ידע, אף אחד לא מדבר איתם על פגיעה מינית והשלכותיה. הם לומדים ממה שהם רואים בפורנו שהוא מעוות וחלקי. הם לא מקבלים מידע מגורמים חיוביים וזו מציאות שצריכה להשתנות. לא יהיה כאן ואקום והם יקבלו את המידע. השאלה היא מי ייתן להם. גם בקרב צוותים חינוכיים אין מספיק מודעות במיוחד לגבי צרכים של כאלה שהם פוסט טראומטיים. לצד הנפגע קשה מאוד להתמודד אבל גם לצד הפוגע. אני מדברת עם בני 30, 40, שהיו מעורבים בפגיעות מיניות והם מודים שלא הבינו. הם מכים על חטא והם סוחבים איתם את האשמה ואת הבושה". 

את היית מצליחה לסלוח?
"אני מאמינה בתיקון וסגירת מעגל. שאנשים ידעו לקחת אחריות על מעשיהם. מתן תוקף לנפגעות ונפגעים, זה חלק חשוב בריפוי, חלקם הורים לילדים בגיל שאני הייתי אז. כשסיפרתי את הסיפור שלי במושב שבו גדלתי, ביקשתי שהנערים שאנסו אותי יבואו ויתנצלו כדי שאסלח להם. הם עדיין לא באו, אבל יש בי מקום שחושב שהם מאוד מצטערים". 

>> לפייסבוק של יעל אריאל מייל: yaelariel1@gmail.com