ימים של שקט

סוף סוף קצת בשורות טובות. השבוע שחלף היה הראשון והיחידי מתחילת ההריון שלנו, שבו גם מיכל וגם אני חשים בטוב, לא חולים ונמצאים בקו הבריאות. מיכל, פחות או יותר מהרגע הראשון, קיבלה בשרשרת את כל התופעות המוכרות של השליש הראשון של ההריון, שזה אומר הרבה בחילות והקאות, רק שאצלה זה בא גם עם מיגרנות.

אני לעומת זאת, חטפתי לפני כמה שבועות דלקת ריאות לא פשוטה, ככה פתאום באמצע הקיץ הלוהט. המצחיק הוא שבכל התקופה שהייתי מושבת, בערך שלושה שבועות, מיכל חזרה להרגיש מצוין. אחרי שסוף סוף יצאתי מזה, המיגרנות חזרו למיכל. אבל אז הגיעו כמה ימים של שקט, וברוך ה', שנינו מרגישים טוב. עד המיגרנה הבאה.

הכל בראש

אבל אני, כהרגלי, מנסה תמיד להסתכל על הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר. אני לא חושב שזה מקרי שעד עכשיו היו לנו עליות ומורדות בנושא הבריאות. אני מאמין שהמיגרנות של מיכל באות בגלל ההתרגשות והלחץ, שבא לצד הציפייה העצומה, לעתיד לבוא. ההריון מעסיק אותה כל הזמן, ולא מהבחינה הפיזית, אלא הנפשית. לכן אני חושב שזה אך טבעי שברגע שהראש לא מפסיק להתעסק, לחשוב ולדאוג למשהו מסוים, הוא בסופו של דבר קצת יקרוס בנקודה מסוימת.

הדבר נכון גם לגבי. אני מנסה לשדר עסקים כרגיל לסביבה הקרובה שלי ובעיקר למיכל, אבל האמת היא שעמוק בפנים אני מתפוצץ מהתרגשות. אני עדיין נמצא במצב של "אני עדיין לא מעכל שאני הולך להיות אבא", וכשאני לוקח בחשבון את כל המשמעויות שבדבר זה רק מוסיף לחץ פנימי, וכן, אני מאמין שהשתחררות הלחץ באה לידי ביטוי באותה דלקת ריאות שהייתה לי. אבל אני מקווה שעכשיו, שאנחנו כבר בתוך השליש השני להריון, יודעים את מין העובר, ומתחילים להתרגל לרעיון, אז גם הגוף שלנו מיישר קו עם הנפש.</p>

פה גדול, דוד רועי

באחד מן הימים קפצתי לביקור אצל אחותי אסתר, בעיקר כדי לראות את הפיצ'וקונת הקטנטונת שהיא מגדלת לה כבר כמעט שנה. שיאל הקטנה כבר לא כל כך קטנה, והניסיון שלי להאכיל אותה הסתיים בחביתה שהיא זרקה לי לפרצוף ואורז שהיא השליכה לרצפה במיומנות שלא הייתה מביישת לוחם סומו. איתה, הטרוריסטית הקטנה, כל שיטות האווירון, וה"איומים" שמישהו אחר יאכל לה את האוכל ממש לא עובדות.

מבחינתה, אווירונים יש רק בשמיים והאוכל יכול להמשיך לחכות. במקום זה, היא החליטה שהיא מאכילה אותי. וכך מצאתי את עצמי במצב שבו האחיינית שלי בת השנה מאכילה אותי במלפפונים, ואחותי צוחקת מהצד. כל הזמן הזה לא יכולתי שלא לחשוב כמה נהדר זה היה אם היינו מקבלים את התינוקות שלנו כבר בשלב הזה – בסביבות גיל שנה – כשהם מבינים, אוטוטו מתחילים ללכת, וגם הדיבור עומד להגיח מעבר לפינה.

אבל כמו שאחותי תמיד אומרת, לכל גיל יש את הקסם שלו, ושאני עוד אלמד ליהנות מהחלפת החיתולים בקצב סיטונאי, מההתעוררויות באמצע הלילה ומהבכי שלא ברור על מה הוא בכלל. אחותי, אולי לך היה כיף לקום שלוש פעמים בלילה, אבל אני את הלילות שלי אוהב חשוכים עם כרית נוחה באזור.

רועי ארמסטרונג

אז החלטתי בסופו של דבר לעשות את מה שכל מי שיש לו ילדים מסביבי אומר לי, ולנצל את כל הזמן שנשאר לי עד בואה של הנסיכה. קניתי לי אופניים. בבדיקות הדם שביצעתי בזמן המחלה התברר שיש לי אחוז שומן גבוה מדי בדם, מה שאומר שאני צריך לוותר על הפחמימות ולהתחיל לעשות ספורט – והרבה.

העניין הוא שאני מת על ספורט. אני חולה על כדורסל, אוהב כדורגל ומסתדר גם עם טניס. אבל בשביל זה יש לי את ערוצי ספורט 5 פלוס-לייב-גולד-עוד-כסף. אני מודה, הפכתי להיות עצלן, ובינתיים אפילו גדלה לה כרס קטנה. אבל זהו, החלטתי לשים לזה סוף.

שיחה קצרה עם חבר, שתיאר לי איזה כיף זה לרכוב בשעות הערב כשהרוח מרביצה בפנים כבר הציבה אותי בחנות אופניים. ומה אתם יודעים, כבר בבוקר שלמחרת עבדכם הנאמן התעורר בשמונה בבוקר (תירגעו, אני עובד עבודת ערב, שמונה בשבילי זה לילה) והקיף את השכונה בסטייל שלא היה מבייש את לאנס ארמסטרונג. עם קסדה, מנגב זיעה, אוזניות, גופיית ספורט מסוקסת. ממש טור-דה-נתניה.

כשחזרתי הביתה (חצי מעולף, מודה), מיכל רצתה לבדוק אם יש לי חום. לא הסתדר לה איך פתאום יום אחד אני מחליט שאני עושה השכמה וכמו פנתר עולה על אופניים וטס. "מאמי", אמרתי לה, "כשתהיה לנו ילדה זה יהיה בעייתי, ואני עד אז חייב להוריד את הבטן ואת הטריגליצרידים בדם". מיכל ענתה בתגובה מיכלית טיפוסית: "מאמי, כשתהיי לנו ילדה אתה תתפלל שתוכל להתעורר בשמונה בבוקר".