ים של אמנות

מוזיאון האמנות באי טשימה. צילום: מיכל חדד
מוזיאון האמנות באי טשימה. צילום: מיכל חדד

כמה איים בים הפנימי סֵטוֹ שביפן הפכו לאטרקציה תיירותית לאחר שמיטב האדריכלים היפנים בנו בהם מוזיאונים לאמנות. כיום אמנים מקומיים וזרים מציגים בהם באופן קבוע מיצגים שעוסקים בין היתר גם בסיפורם של האיים ובהיסטוריה שלהם. איך כל זה משפיע על האוכלוסייה המקומית והיכן מומלץ לבקר

88 שיתופים | 132 צפיות

דמיינו כניסה למוזיאון, המוליכה אתכם דרך שביל סלול אל מבנה בטון חשוך מעט, המואר בתאורה טבעית בלבד. הדרך שאינה מוסדרת מתפצלת לשלוש דרכים, המובילות אתכם לעבר שלושת המיצגים של המוזיאון. אין דרך אחת שהיא "נכונה", ואין סדר מועדף להגיע אליהם. ליד אחד המיצגים תסירו את נעליכם ותמתינו. לאחר מכן תעמדו בשורה למרגלות כמה מדרגות ובראשן מלבן המואר בצבע כחול-טורקיז מהפנט, שקשה להסיר ממנו את העיניים, עד שתוזמנו לחוות את המיצג בעצמכם. כיצד תעשו זאת? את זה יהיה עליכם לגלות בעצמכם – כשתגיעו למוזיאון צ'יצ'ו (Chichu Museum), באי נאושימה (Naoshima) שביפן. שלל האיים הקטנים שבים הפנימי סטו ((Seto Inland Sea, הנמצא בין הונשו – האי היפני הגדול ביותר, לשיקוקו – הקטן שבארבעת האיים המרכזיים של יפן, הופכים בשנים האחרונות לאתרי עלייה לרגל לכל מי שמתעניין באמנות ובאדריכלות. באיים אפשר למצוא מוזיאונים ייחודיים וחדשניים ומגוון מיצגי אמנות מרתקים, המשמשים לא רק "לשם האמנות" אלא גם ככלי להחייאת אזורים בעלי אוכלוסייה מידלדלת ולשיקום חקלאות נעלמת.

 

פרויקט בתי האמנות, האי אינוג'ימה. צילום: מיכל חדד
פרויקט בתי האמנות, האי אינוג'ימה. צילום: מיכל חדד

פרויקט האמנות של בנסה

כבר ב-1992 בנתה חברת ההוצאה לאור בנסה (Benesse), שבראשה הבעלים והנשיא סואיצ'ירו פוקוטקה, את מוזיאון בנסה האוס שבאי נאושימה, במטרה לתמוך בתרבות ובאמנות, וב-2004 תרם פוקוטקה מהונו האישי לבניית מוזיאון צ'יצ'ו, שתכנן האדריכל טדאו אנדו. מאז היה האי נאושימה ל"מכה" של האמנות והאדריכלות ביפן, והוא מושך אליו מדי שנה כ-700-600 אלף מבקרים מכל רחבי העולם. מוזיאונים נוספים באי הם מוזיאון האמן הקוריאני-יפני לי אוּפַן ומוזיאון האדריכל טדאו אנדו, ונערך בו גם פרויקט אמנות מיוחד בשם "פרויקט הבתים", ובו בתי מגורים ריקים ניתנים לאמנים ואלה משתמשים בהם ליצירה. עד כה הוסבו למיצגי אמנות שישה בתי מגורים ומקדש אחד במקום.

כדי ליהנות מהמוזיאונים ומהמיצגים בנאושימה אין צורך להבין באמנות – הם מחדשים ואינטראקטיביים וכל מבקר יוכל ליהנות מהם. האדריכל המוערך טדאו אנדו (שזכה בפרס פריצקר לאדריכלות ב-1995 ושמעולם לא למד אדריכלות באופן רשמי) תכנן את המוזיאונים באי לרבות את זה הקרוי על שמו וכן את אחד הבתים בפרויקט הבתים, ועבודתו מאופיינת במשחק של אור טבעי במבנים ובשימוש בבטון חשוף. סגנון זה מכתיב במידה רבה את ההרגשה שמקבלים המבקרים במוזיאונים באי. אנדו שיתף פעולה עם האמנים ג'יימס טורל ו-וולטר דה מריה כשעיצב את המרחבים למיצגים שלהם וכן עם האמן לי אופן בעת תכנון המוזיאון שלו. באחד המציגים בפרויקט הבתים, שנבנה בשיתוף פעולה של אנדו וטורל, נכנסים המבקרים לחדר חשוך לחלוטין ולאחר כמה דקות בחושך הולך ומתגלה לאטו אור כחלחל. בעזרת מיצג זה ניסו האמנים ליצור חוויה שבה המבקרים יחושו את האור, המתגלה בקצב שונה לאנשים שונים, ויתפסו אותו באופן ממשי.

לדברי פוקוטקה, מלבד התמיכה באמנות, שתי מטרות נוספות בהקמת המוזיאונים היו להחיות את האיים וליצור מקום שבו יוכלו המבקרים ליהנות לא רק מהאמנות אלא גם מהטבע ומהסביבה וכך לחזור מביקורם עם כוחות פיזיים ומנטליים מחודשים. ואכן, האי נאושימה זכה לתשומת לב רבה בתקשורת העולמית. אני, לעומת זאת, התאהבתי דווקא באיים שסביבו – הידועים והמתוירים פחות; לא רק המוזיאונים והמיצגים האמנותיים שהם מציעים שבו את לבי, אלא גם הנופים, השלווה המאפיינת אותם והמקומיים מסבירי הפנים.

מבית זיקוק למיצג אמנות

אינוג'ימה (Inujima) הוא בין האיים הקטנים בים הפנימי סטו. כיום חיים בו כ-60 תושבים בלבד, רובם מעל גיל 65. בתקופת אדו (1868-1603) היה האי מקור לאבני גרניט, ובתחילת המאה ה-20 נבנה בו בית זיקוק לנחושת שהעסיק קרוב ל-3,000 עובדים. בית הזיקוק החיה את האי והביא עמו מתיישבים חדשים למקום, אלא שבגין הירידה בביקוש לנחושת ננטש בית הזיקוק כעבור תשע שנות פעילות בלבד. מבניו הרחבים נותרו נטושים, וכפי שסיפרה לי תושבת האי כשביקרתי במקום – הם שימשו בעיקר כמגרשי משחקים מאולתרים לילדי הכפר.

ואולם, האמן יוקינורי ינאגי והאדריכל הירושי סמבואיצ'י חשבו שאפשר גם אחרת. ינאגי שכנע את מנכ"ל חברת בנסה, סואיצ'ירו פוקוטקה, לקנות את בית הזיקוק כדי להפוך אותו למיצג אמנות – והתוצאה היא מוזיאון חדשני, מגוון, שונה (ואולי אף משונה), המנסה לחבר בין מורשתו של אחד מגדולי הסופרים היפנים, יוקיאו מישימה, למורשת התיעוש המואצת של תחילת המאה ה-20 ביפן. מבית הזיקוק נותרו ארובות מזדקרות לצד ערמות של לבנים אדומות, שבהן השתמשו האדריכל והאמן כדי לבנות את חלקיו הפנימיים של המוזיאון.

הכניסה למוזיאון מובילה למנהרה חשוכה, וזו ממשיכה לתוך מבוך של מראות המאורגנות בזווית של 45 מעלות בכל פנייה. בצד אחד הן משקפות אור צהוב-כתום היוצר תחושה כי מדובר באור שמש, ומהצד השני משתקף אור כחול, בהיר כשמים. הרעיון נשמע פשוט אבל הביצוע מרשים. משם מגיעים לחדר המרכזי במוזיאון, שבו תלויים באוויר חפצים שונים מביתו של הסופר: חלונות, דלתות, קירות ורהיטים. התחושה השוררת בחדר מוזרה, מפחידה כמעט, ועם זאת גם מזמינה ומרתקת.

במבנה לא נעשה כל שימוש בחשמל ובטכנולוגיות תאורה או חימום. ה"אחריות" להאיר, לאוורר ולחמם מוטלת על האדמה, השמש והרוח. התכנון האדריכלי עושה שימוש בסגסוגת שנותרה לאחר המסת הנחושת, שלה יכולת לספוג ולשמר חום, ובכך מאפשר לארבעת מבני המוזיאון לשמור על טמפרטורה נוחה ונעימה בכל ימות השנה.

מלבד המוזיאון, הכפר הקטן שבתחומי האי מציע למבקרים כמה מיצגי אמנות, הנקראים "פרויקט בתי האמנות" בדומה לפרויקט בנאושימה. עם זאת, חרף המוזיאון והמיצגים, האי הוא לרוב שומם. כשמסתובבים בין בתי המקום אפשר לחוש במגמת ההתבגרות וההידלדלות של האוכלוסייה: יש בו יותר מוסדות למבוגרים ופחות בתים עם צעצועי ילדים, ולא תמצאו בו כמעט מסעדות, חנויות או אפילו מכונות אוטומטיות לקניית שתייה – הנפוצות כל כך ביפן. עם זאת, המוזיאון, המיצגים והמבקרים שמגיעים בזכותם אל האי מספקים למקומיים תעסוקה בעלת משמעות רבה מבחינתם: "אני לא רוצה להתעשר," אמר לי אחד מהם, "אני רק שמח שהאי חוזר לחיים, ואף שבקרוב מרבית אנשי הכפר ייפרדו מהעולם, האי כבר לא יינטש ולא יישכח – זה מה שחשוב".

 

באי מגיג'ימה, "אי עצי הנשים", יש חוף יפה וארוך. צילום: מיכל חדד
באי מגיג'ימה, "אי עצי הנשים", יש חוף יפה וארוך. צילום: מיכל חדד

בחזרה אל טרסות האורז

מוזיאון האמנות של טשימה (Teshima Art Museum) השוכן באי בשם זה הוא תוצאה של שיתוף פעולה אחר – בין האמנית ריי נאיטו לאדריכלים קזויו סג'ימה וריו נישיזאווה (גם הם זוכי פרס פריצקר לאדריכלות), שרצו ליצור מוזיאון שיפעל בהרמוניה עם הטבע. נאיטו רצתה להשתמש במוטיב המים, הממלאים תפקיד חשוב בהיסטוריה של הכפרים באי: המקומיים מתגאים במאגר מים בלתי נדלה שאפשר להם לעסוק בגידול אורז חרף מיעוט הגשמים באזור.

בחלל המיצג של נאיטו זורמים מים הנובעים מחורים קטנים ברצפה. למים במיצג יש תכונה "כספיתית" – הם "נעלמים" ומצטרפים לשלוליות או הופכים לטיפות על פני השטח. מראה המים משתנה בכל שעה משעות היום ובכך מעניק מסמל את ההשתנות האינסופית היכולה לאפיין גם דבר הנתפס כבעל צורה ותבנית תמידיות, כגון מים. האדריכלות משלימה את המיצג בצורה הרמונית: המבנה אובלי ונמוך ולו חלונות מעוגלים. תוכנת מחשב מיוחדת אפשרה את בנייתו של הבניין כך שלא יהיו בו קווים ישרים כלל, אלא מעוגלים בלבד.

מטרת האדריכלים הייתה לאחד אמנות ואדריכלות כדי ליצור מרחב שבו אפשר יהיה לחוש באושר החיים ובאנרגיות חיוביות, וזאת דווקא באי שסבל במיוחד מההתפתחות התעשייתית ביפן. במשך שנים, החל משנות מ-70, שימש האי טשימה כאתר לא חוקי להשלכת פסולת תעשייתית, מנהג שהופסק רק בשנת 2000 לאחר מאבק ממושך. לצד החייאת האי על ידי בניית המוזיאון, החליטו מקימי המוזיאון לתרום גם להחייאת תרבות האורז ארוכת השנים של האי. בשנת 2009 החלו לשקם את טרסות האורז לצד המוזיאון, שהיו נטושות במשך שנים רבות, וכיום הן משמשות שוב לגידולי אורז, כפי שהיה טרם התקופה התעשייתית במשך מאות בשנים. שיקום האי והחייאת החקלאות משכו רבים אל האי – הן תושבים חדשים והן מבקרים. המבקרים יכולים למצוא באי מסעדות קטנות, לשכור אופניים חשמליים ולשוטט בו וכן לבקר במיצגי אמנות נוספים, למשל במיצג של כריסטיאן בולטנסקי. האמן הצרפתי הקליט את דפיקות לבם של אנשים רבים, ואת ההקלטות אפשר לשמוע ולמעשה כמעט להרגיש בחדר שהוא מרשים ומפחיד כאחד.

האי שודושימה. האי השני בגודלו בים סטו ובו כ-30 אלף תושבים. צילום: מיכל חדד
האי שודושימה. האי השני בגודלו בים סטו ובו כ-30 אלף תושבים. צילום: מיכל חדד

האי הים-תיכוני

האי שודושימה (Shodoshima), שמהווה במשך שנים רבות מוקד משיכה לתיירות פנים יפנית, ידוע בעצי הזית שלו ובצמחייה שאינה טיפוסית ליפן. לכן יש המכנים אותו בשם "האי הים-תיכוני" ויש מי שאף אומרים שהוא "ישראל היפנית". הנופים אכן מזכירים מעט את ישראל. ייצור שמן זית הוא אחת התעשיות המרכזיות שבאי, וקיימים בו גם כתריסר מפעלים לייצור רוטב סויה, שריד ל-400 שנות ייצור רוטב סויה במקום. מדובר באי השני בגודלו בים סטו ובו כ-30 אלף תושבים. הוא מורכב מכמה כפרים ומאזור הררי במרכזו.

באי יש כמה מקומות מעניינים לבקר בהם: האזור ההררי, תיאטרון הקבוקי, מפעלים לייצור רוטב סויה ומיצגי אמנות השולחים את המבקרים לפינות חבויות ורחוקות בו. בשודושימה, בניגוד לאיים האחרים, אין מוזיאון מרכזי אחד אלא אוסף של מיצגי אמנות, שרובם מתחלפים מדי עונה או מדי שנה (כאשר ביקרתי באחד המיצגים, סיפרה לי אמנית צעירה במקום שניתנה לה האפשרות לבחור בכל מבנה נטוש באי ולעשות בו כמעט ככל העולה על רוחה. ככלל, האמנים מתבקשים לאמץ במידת האפשר מוטיבים, מוצרים וכלים מן האי בתהליך היצירה שלהם).

המיצג המרשים ביותר באי הוא של האמן הטייוואני וונג וון צ'י, ושמו "האור של שודושימה". זהו מבנה דמוי כיפה הנמצא בלב טרסות אורז יפהפיות ועשוי עצי במבוק שגדלו על האי. המבנה מרשים במיוחד בחודשי הקיץ, כאשר הטרסות בשיא יופיין – ובעיקר במהלך פסטיבל מיוחד (Mushi Okuri, "משלח החרקים") הנחגג באי בחודש יולי. המקומיים מאמינים כי עליהם לגרש בלפידי אש ותופים יפנים גדולים את החרקים המזיקים לגידולי האורז, וכך הולכים להם בני הכפר בין הטרסות, עם לפידי אש ותופים, ומגרשים את החרקים. המחזה מרהיב.

אחד המיצגים שהותיר בי רושם מיוחד היה שיתוף פעולה בין ילדי אחד הכפרים, שהקימו קיר שלם העשוי בקבוקי רוטב סויה קטנים (כאלו הניתנים בדרך כלל עם מנות הבנטו היפניות – ארוחות צהריים ארוזות). הילדים מילאו את הבקבוקים בסוגים שונים של סויה וחומץ, ולבסוף העמידו את כולם על קיר אחד. הגאווה והאהבה לאי הולדתם ניכרו בתוצאה.

מתוך המיצג "האור של שודושימה". צילום: מיכל חדד
מתוך המיצג "האור של שודושימה". צילום: מיכל חדד

איי הנשים והגברים

שני איים קטנים אלה, שכל אחד מהם מאכלס לא יותר מ-200 תושבים, הם בין האיים הפחות מוכרים באיי האמנות שבים סטו. בשניהם אין מוזיאון מרכזי אלא כמה מיצגים קטנים. עם זאת, קשה שלא להתאהב בהם:

אוגיג'ימה (Ogijima, "אי עצי הגברים") הוא אי קטנטן, כשני קילומטרים על קילומטר אחד, ולו כפר קטן אחד היושב על צלע הר. המיצג המרכזי בו הוא מבנה מרכז המבקרים, שלו גג העשוי אותיות בשפות שונות (כולל הרבה אותיות עבריות). השבילים שבין הבתים הם ברוחב שבקושי מאפשר לשני אנשים לצעוד זה לצד זה, מה שהבהיר לי בדיעבד מדוע אנשי המעבורת שמובילה לאי סירבו לבקשתי להביא אליו גם את הרכב שלי. כשטיפסתי בין השבילים הצרים, אישה מקומית מבוגרת שפגשנו סיפרה לנו שבילדותה היו ילדים רבים באי, אך מרביתם עזבו את האי כשבגרו. לדבריה, הגברים רצו להישאר, אך הנשים העדיפו לנטוש את האי הקטן ולעבור לעיר הגדולה הקרובה. ואולם, עתיד האי נראה עגום פחות בעקבות מיצגי האמנות. "אני לא מבינה באמנות ולא מבינה למה זה מעניין", אמרה לנו, "אבל נורא נחמד לפגוש אנשים מכל מיני מקומות ביפן ומכל מיני מדינות בעולם". גם באי זה אין הרבה מסעדות, וכשחיפשתי מסעדה לארוחת צהריים, נתקלתי בצריף קטן עם מטבח ובו מקומית כבת 80 מבשלת למבקרים מנות פשוטות. בזמן שבישלה סיפרה לנו על חייה ועל חיי בעלה הדייג בכפר. המקומיים פטפטניים וחביבים, ומאוד רצו לשמוע מאין הגעתי ואיך שמעתי על האי הקטן שלהם.

בניגוד לאיים אחרים, שבהם יש בעיקר מפרצים ונמלי דייגים ואין כמעט חופים, באי מגיג'ימה (Megijima, "אי עצי הנשים") יש חוף יפהפה וארוך, המקנה תחושה של אי טרופי רגוע. באי קיימים כמה מיצגים מתחלפים, המשתלבים יפה בנוף. שם פגשנו שני גברים שסיפרו לנו על הילדים שצריכים לנסוע מדי בוקר במעבורת לטקמצו (Takamatsu) כדי ללכת לחטיבת הביניים ולתיכון ועל כך שמרביתם עוזבים את האי בסופו של דבר. עם זאת, הם הפגינו אופטימיות לגבי עתידו של האי, גם בזכות פיתוח מוקדי האמנות שבו, המושכים תיירים. מיצגי האמנות באיים המקסימים מגיג'ימה ואוגיג'ימה – ובאיים האחרים בים הפנימי סטו – אינם הסיבה העיקרית לבקר בהם, אך הם בהחלט משמשים כמוקדים תיירותיים ובכך תורמים למודעות לקיומם של האיים ולהבטחת עתידם.

מיכל חדד –  סיימה דוקטורט ביחסים בינלאומיים באוניבאסיטת קנזוואה ביפן. חיה ביפן מעל 8 שנים ודוברת את השפה. מדריכת טיולים ומתכננת טיולים ביפן. גרה בקיוטו

מידע מעשי

עונה: כל העונות מתאימות לביקור באיים, גם עונת החורף, אז שורר בהם קסם רב. יש להביא בחשבון שבקיץ יש הרבה מאוד מטיילים יפנים ולכן התורים ארוכים מאוד.

איך להגיע: אפשר להגיע ברכבת אל הנמלים הקרובים ביותר ומהם להפליג במעבורות. יש לציין כי זמני המעבורות והרכבות אינם מתואמים ביניהם. אתר האינטרנט של בנסה מספק מידע על האיים השונים. מומלץ לבדוק באתר את שעות הפתיחה של המוזיאונים, השונות מאי לאי.

נאושימה: אמנם יש מעבורת גם מהעיר טקמצו (Takamatsu), אך בעיקרון עדיף להפליג במעבורת היוצאת מנמל אונו (Uno) בשל הקרבה לרכבות באי המרכזי הונשו. באי עצמו מומלץ לשכור אופניים, אם כי אפשר להתנייד גם באוטובוס העירוני שהוא נגיש. מומלץ מאוד ללון במלון של מוזיאון בנסה, בכל אחד מהמבנים. עיצוב הפנים יוצא מן הכלל וכך גם הנוף. המלון מבוקש מאוד לכן רצוי להזמין מקום הרבה זמן מראש או להיות גמישים ולתכנן את הטיול בהתאם למלון.

טשימה: אפשר להגיע במעבורת מנאושימה או מהעיר טקמצו. באי אין תחבורה נוחה, ולכן מומלץ לשכור אופניים חשמליים. אין כמעט מקומות לינה בטשימה.

אינוג׳ימה: אפשר להגיע במעבורת היוצאת מהאי נאושימה או מהודן (Hoden, עיירת נמל קטנה שלא קל להגיע אליה אלא אם כן יש לכם רכב). מומלץ כטיול יומי, אין הרבה מקומות לישון באי.

שודושימה: יש מעבורת מטשימה, מטקמצו, מקובה (Kobe), מהימג׳י (Himeji) ומאוקיאמה (Okayama). מדובר באי גדול שאין בו תחבורה ציבורית נוחה. המרחקים בין מקום למקום גדולים, ולכן מומלץ לשכור רכב. יש הרבה אופציות ללינה על האי, בעיקר בתי הארחה הנקראים "מינשוקו", המציעים הזדמנות מצוינת לפגוש מקומיים ולדבר איתם.

אוגיג׳ימה ומגיג'ימה: יש מעבורת אחת שמקשרת את שני האיים עם העיר טקמצו. אפשר להקדיש יום טיול לכל אחד מהם או לבקר בשניהם ביום אחד (כמה שעות בכל אי יספיקו).

פסטיבל האמנות: בשנים 2010 ו-2013 התקיימו פסטיבלי אמנות באיים. הפסטיבל הגדול הבא לשנתי יתקיים ככל הנראה ב-2016.