ים ביני לבינך: הרומן החדש והמסעיר של נורית גרץ

נורית גרץ | צילום: ינאי יחיאל
נורית גרץ | צילום: ינאי יחיאל

איך אפשר לאהוב מבעד לאוקיינוס, ועד כמה רחוק יכולה התשוקה לשוט? סיפור אהבתם העזה והלא ממומשת של רחל המשוררת ומיכאל ברנשטיין הוא נושא הרומן החדש והמסעיר של נורית גרץ

88 שיתופים | 132 צפיות

דמיינו לעצמכם גבר ואישה צעירים שנפגשים בחופשה, בארץ זרה, ומתאהבים. כל אחד חוזר לארצו, אבל ממשיך לחיות בדמיונו את האהוב ואת האהבה, ולתכנן לממש אותה בנסיעה אחת מעבר לים. עד כאן הסיטואציה אולי מוכרת. אך מה קורה כשהאישה הזאת היא לא פחות מרחל המשוררת? והגבר הוא מיכאל, מהנדס חשמל רומנטי החי ברוסיה רגע לפני מלחמת העולם הראשונה, באווירת צנזורה, הלשנות, והוצאות להורג. בימינו אהבה כזאת אולי הייתה גוועת באופן טבעי, אבל לא בתקופה הסוערת ההיא. ולא עם דמויות כה עזות רגש.

נורית גרץ, פרופסורית לספרות וקולנוע, וסופרת מוערכת, כתבה רומן המבוסס על חליפת מכתבים שהתקיימה בין רחל ומיכאל, ונפרשת על פני שנים רבות, במהלכן חלתה רחל בשחפת, תוך כדי שהיא מסתירה זאת ממיכאל, אך ממשיכה לפרסם שירים קורעי לב על האהבה הלא ממומשת ועל חלומותיה הציוניים, שגם אותם לא יכלה לממש בגלל הגוף שכשל.
השאלה הראשונה שלי מהדהדת בראשי כבר ימים. מצאתי אותה בשירה המיתולוגי "גן נעול".

נורית גרץ | צילום: ינאי יחיאל
נורית גרץ | צילום: ינאי יחיאל

מדוע "יד מושטת לא פוגשת יד אחות"?

"כללית, אנחנו תמיד שניים. אנחנו אף פעם לא אחד, ופגישה בין שני אנשים היא כמעט נס, כמעט בלתי אפשרית. גם אם את חיה עם בן אדם 50 שנה, יש איזה מרחק. אני אוהבת את המרחק הזה, בעיניי הוא נורא חשוב. המרחק מאפשר לי לא להשתלט, לא לכבוש. אני חושבת שהמרחק זה אחד הדברים החשובים ביחסים בין בני אדם".

הספר כולו מבוסס על מרחק. על הים הזה שביניהם. זה לא מתסכל לכתוב רומן, שהגיבור הראשי שלו הוא בעצם פספוס טראגי?

"כשרחל הייתה בריאה, היו לה יחסים עם המון אנשים. כולם היו מאוהבים בה. היא הייתה סוערת ומלאת שמחה. היא תפסה הכל בידיים, ברגליים ובכל החושים. אבל כשהיא חלתה, היא נראתה לא כל כך טוב, בלשון המעטה, ושחפת הייתה מחלה שהפחידה מאוד והרחיקה אנשים. חברים המשיכו לבקר, אבל את האהבה שהיא חיפשה, את הקשר האמיתי, היא ידעה שכבר לא תשיג, ולכן היא בנתה אותה בשירים".

מימין: מיכאל ברנשטיין | משמאל: רחל | צילום: רפי כפיר, באדיבות אתר אהבת ירושלים
מימין: מיכאל ברנשטיין | משמאל: רחל | צילום: רפי כפיר, באדיבות אתר אהבת ירושלים

 

אבל בכל זאת, בחיים, האהבה רוצה להתממש באופן הכי פיזי.

"ובחיים הדברים לא מתקלקלים? אנחנו רוצים דברים נצחיים, אבל אלה  מתקיימים בעצם רק בזכות המילים. בשביל זה המציאו את השפה. אני מלמדת קורסים של כתיבת ביוגרפיה, ואני אומרת לתלמידים שלי: 'ברגע שאתם יכולים לכתוב מה אתם מרגישים, חושבים או עושים, תהיו אנשים מאושרים יותר'".

בואי נחזור לספר. רחל היא דמות מלהיבה, אין על זה שאלה. אבל דמות הגבר, למה בחרת דווקא במיכאל? הרי היו לרחל רומנים עם גברים שונים, וביניהם גם ידועים, כמו המשורר אורי צבי גרינברג?

"זה התחיל מזה שלא כל כך הצלחתי להגיע אליה, משהו בה היה עטוף לי מדי, מכוסה ביותר מדי שכבות של דברים שכבר נאמרו עליה, והייתי צריכה עיניים של מישהו. כשקראתי את המכתבים מצאתי בהם דיאלוג תרבותי ועומק, שמהדהד גם בשירים שלה.  מיכאל נמצא בשירים שלה יותר מהגברים האחרים שהיו בחייה. בהתחלה הוא שימש לי רק כקביים, כדי להגיע אליה, אבל לאט לאט הוא מצא חן בעיניי יותר ויותר. הוא בן אדם מקסים".

עטיפת הספר "ים ביני לבינך" מאת נורית גרץ
עטיפת הספר "ים ביני לבינך" מאת נורית גרץ

אותי הוא הכעיס. למה הוא לא קם ונוסע אליה כבר לארץ?

"הרבה קוראים מתעצבנים עליו. בעיניי יש משהו נורא יפה בזה שאתה רוצה לשמר דברים. וגם יש רגע שהוא כן מחליט לבוא והיא כבר מסרבת. היא כותבת לו: 'זה המכתב האחרון. יותר לא אכתוב לך'".

אבל מי שבאמת אוהב, פועל. לא?

עכשיו נורית כבר כמעט נוזפת בי, כמו אימא המגנה על בנה האהוב: 'אז זהו, שאני קוראת לך לצאת מתוך המבט הזה של האישה ולראות כמה זה יפה. הוא העניק לה דווקא מה שאחרים לא העניקו לה: אפשרות לחיות לא סתם אהבה פשוטה, אלא משהו יותר מזה. משהו שיישאר. היום לא כל כך מבינים מה יכול להיות יותר מזה שנהיה מאושרים עם ילדים, ועם בעל טוב, אבל יכול להיות הרבה יותר"

אבל מימוש קיים גם בדברים הפשוטים, בית ומשפחה.

"לנו אין את מה שהיה לאנשים הללו, בתחילת המאה ההיא, וזה תמונה מאוד ברורה של איך המציאות יכולה להיות. מיכאל החזיק בשלושה חלומות גדולים של התקופה: חלום הציונות, ורחל מילאה לו אותו דרל תיאורי המולדת, חלום המהפכה שתבנה חברה ואדם חדש. והחלום השלישי זה חלום האהבה המוחלטת. הוא ממשיך לחלום עד הסוף, אבל לא מצליח לממש, כי הוא חכם ורואה גם את האפשרות לאכזבה ופיכחון. בניגוד לחבריו בסביבה, הוא יודע מה יקרה למהפכה הרוסית, ובמידה מסוימת גם לציונות".

רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין | צילום: רפי כפיר, באדיבות אתר אהבת ירושלים
רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין | צילום: רפי כפיר, באדיבות אתר אהבת ירושלים

אני מרגישה נודניקית, אבל אני מתעקשת על חלום האהבה.

"בשלב המתקדם של המחלה, רחל כבר לא יכולה לטוות לו כל הזמן את חלום המולדת, את אותם מרחבים שהיא מתארת לו, גם למענו, וגם למענה. ואז היא מפסיקה לכתוב לו. הוא מבין שהיא חולה רק כשמגיע אליו ספר השירים שלה. וזה הרגע שבו הוא מחליף אהבה באהבה. וכאן יש פרק שאני מנסה להיכנס אליה הביתה, דרכו, יחד אתו – אני מציצה לו מעבר לכתף – שנינו נכנסים אליה לחדר בבוגרשוב חמש. ורואים אותה עם הכאבים, הבחילות, הגוף השחוק. ואני מקווה שבספר, דרך הפספוס, הצלחתי לתת איזו הבנה של העוצמה הזאת של האהבה: מצד אחד אהבה של חלום, האהבה המוחלטת הזאת, ומהצד השני אהבה של מישהו שאכפת לך ממישהו, שאתה מנסה לדאוג לו, לעזור, לחמול. הרגע שבו אתה באמת רואה את הבן אדם".

השילוב של קרקע מול חלום נכח גם בתהליך כתיבת הספר. איך זה לכתוב על דמויות כה מלהיבות, ולצד זה לנבור בארכיונים מרוחקים, לעשות עבודת פרך של ניירת, המצריכה סבלנות סיזיפית כמעט?

"זה מה שאני אוהבת בכתיבה – ללכת מהעובדות הכי יבשות, מאיזה מקום ספציפי מהמציאות, איזה פינת רחוב עם פנס, ואולי איזה בית קפה עם כמה כיסאות, ומשם להמריא. אבל בזהירות, כי צריך לשמור על הרגליים באדמה,  ולהפנות את הראש לשמים".

נורית גרץ | צילום: ינאי יחיאל
נורית גרץ | צילום: ינאי יחיאל

אני סקרנית לדעת עם מי תפליג במסעה הבא.

היא צוחקת, ועונה:  "רק גמרתי ספר. אני בריק מוחלט, ועדיין לא נפרדתי, צריך זמן פרידה. נפרדת פעם מגבר?"

אני מודה באשמה בחיוך.

"אז את יודעת. את לא ישר מתחילה לחשוב על הגבר הבא. את עדיין אתו ועם מה שהיה. אני עכשיו שם עדיין".