הילד ה'מפחיד' והמגודל בגן השעשועים? הוא הבן שלי

הטף, שנאפה בבטני עד לשבוע ה־42, נולד ענק. בעודו בתינוקיה אי אפשר היה להימלט מהתהיה למה בין העוללים הרכים שוכב מתאגרף קזאחי גבוה ובעל מוטת זרועות אלבטרוסית. במקום משמנים חמודים היה לי תינוק עם ריבועים בבטן ורגלי אקליפטוס. הנתונים האנטומיים האלה הפכו אותי לאם השנה של האחיות בטיפת חלב. אני האימא שמעולם לא יצאה בדמעות מעוד שקילה ומדידת אורך, אלא זכתה בשפע מחמאות שכלל אינה ראויה להן. הרי הייתי ההריונית הגרועה ביותר: התעברתי בגיל מאוחר יחסית, עישנתי, סחבתי משאות כבדים, הייתי נתונה בלחץ בלתי פוסק, אכלתי רע. אבל לדידן הייתי רחם מופלא שראוי לכל שבח.

מי אמר שילדים שנראים גדולים לא יכולים להיות מתוקים? האני בו בו | צילום מסך מתוך הסדרה "Here Comes Honey Boo Boo"

עוד כתבות מעניינות 
איך מתמודדים עם עודף משקל אצל ילדים?
הילדים שלכן מכורים ליוטיוב? יש דבר אחד שכדאי שתדעו
לינוי בר גפן לא מאמינה ליועצות הנקה

על פניו, להתלונן על ילד ששובר את אחוזוני הגדילה זו חתיכת חוצפה. הרי אני לא צריכה לרדוף אחריו עם אוכל, אני לא צריכה לכלות לילות כימים בחרדה שיסבול מננסות, שיחטוף מבריונים גדולים ממנו או שישירו עליו את "הייתי הילד הכי קטן בכיתה".
כשאני באה לאסוף אותו מהגן קל לי לאתר אותו בין עשרות הפעוטות: זה הילד שראשו
מתנשא מעל כולם. זה הילד ששונא את זה. אלוהים אדירים, כמה הטף שונא להיות הכי גדול. והוא לגמרי צודק.

בגינה אני עוזרת לו להתלות על מתקן המתח. "גם אני יודע להיתלות ואני לא צריך שאימא שלי תעזור לי בזה!" מקניט אותנו ילד נמוך מעט ממידותיו של הטף.
-בן כמה אתה?
– אני בן 5!
– הוא רק בן 3. הוא אולי נראה גדול ממך אבל הוא יותר קטן ממך. כשהיית בן 3 לא היית צריך את העזרה של אימא שלך?
הילד לא עונה, אבל עיניו מתמלאות משטמה. את דרכו של הטף למתקן הבא הוא כבר חוסם בכוח של מי שהבין שלראשונה בחייו יש מצב שיגבור על ילד שעדיף ממנו פיזית. הטף נמנע מהעימות והולך למתקן אחר. הוא כמעט אף פעם לא מרביץ.
ההימנעות הזו לא הופכת אותו למוערך במיוחד, גם אצל מבוגרים שנוהגים לומר בצביעות: "בלי מכות", להפך. יש ציפיה שעם הגודל הפיזי, בטח ובטח כשמדובר בזכר, תגיע גם אגרסיביות או לכל הפחות נכונות לאגרסיביות. ילד שנדמה גדול אך מסתייג ממכות נתפס כרכרוכי הרבה יותר מילד צנום שנמלט מאירוע. ההתנהגות שלנו הרי אף פעם לא נתפסת כשלעצמה אלא בהתאם לציפיות המוקדמות, ודרך הבן שלי גיליתי אילו ציפיות יש לנו מילדים צעירים אך גדולים וחמור מזה – גיליתי שגם אני חוטאת בהן.

בנו של די ג'יי חאלד – אסאד | צילום: Gettyimages

למעשה, הבן שלי הוא הילד הראשון שבו נתקלתי שאין לו שום שאיפה לבגרות ולעצמאות. בכל פעם שמישהו אומר לו כמה הוא גדול וחזק – משהו בו מתכווץ, כמו כורע תחת הציפיה שמלווה את האמירה כפסקול של סרט אימה. כשגברים פונים אליו, כמעט תמיד הם יעבו את הקול ויצ'פחו לו את הכתף. "מה קורה, גבר?", שואל השכן בבוקר בפגישה מקרית בחדר המדרגות כאילו הטף בדרכו חזרה לבסיס ולא למעון של ויצ"ו.

"אני לא גדול, אני קטן!", הוא זועם כל אימת שאני מבקשת ממנו לבצע מטלה שכרוכה באחריות או מפחידה אותו. תחילה פירשתי את זה כהתיילדות, עד שיום אחד נזכרתי שהוא לא מתיילד – הוא באמת ילד! האם אני מצפה ממנו להתנהגות בוגרת ומושכלת יותר מגילו רק כי הוא נראה גדול יותר? חטאתי בזה לא פעם. ויחד עם החטא גם הגיעה תחושת האכזבה שהוא לא עמד בציפיה. אין לי ספק שלא הצלחתי להסתיר את האכזבה הזו מספיק טוב. הוא קולט, הוא יודע, הוא מבין וזה מקטין אותו נורא. אבל הדבר המכאיב באמת, זה שקצת לא נעים לומר, הוא שילדים גדולים פיזית פשוט נראים לנו פחות חמודים. אנחנו נוטים לגונן על הקטנים, מרעיפים עליהם חום כי המינימליות הפיזית הזו מפעילה אצלנו עדינות אוטומטית ואהדה גדולה. קטן זה מתוק, זה לא מאיים, זה לא חורג מהמותר. הגדול? פחות. לכן, אני אולי לא מקנאה באימהות שמסויטות מהמחשבה שהילד שלהן נמוך ורזה מגילו, אבל גם להיות בקצה השני של הטבלה זה לא תמיד פיקניק.

איור: סתיו רוזנטל