"אימא, אני חייבת לרדת במשקל": מה לעשות כשהבת שלך אומרת את זה?

המילה שנזרקה ונכנסה ללב | אילוסטרציה: AI
המילה שנזרקה ונכנסה ללב | אילוסטרציה: AI

הוא רק בן 11, וכבר מוכן לתת לאימא שלו את כל הכסף שלו כדי להיות רזה. המטפלת הרגשית מזית רפמן נדב מספרת על הרגע שבו גילתה מה עומד מאחורי הבקשה של בנה לרדת במשקל, ומסבירה איך כדאי להגיב כשהילדים שלנו מתביישים בגוף שלהם, מה לא כדאי להגיד להם ואילו דברים חשוב ללמד אותם בבית

88 שיתופים | 132 צפיות

״אימא, אני שוקל 54 קילו. אני צריך שתעזרי לי לרדת במשקל. תגידי לי מה מותר לי לאכול ומה אסור, כי אני שונא את הגוף שלי״. ההודעה הזאת מהבן שלי, בן ה-11, טלטלה אותי. בהודעה אחרת הוא אפילו כתב שאם יצליח להיות רזה, הוא ייתן לי את כל הכסף שלו. מאחורי הבקשה לרדת במשקל הסתתר כאב גדול בהרבה: ילדים בבית הספר צחקו עליו, קראו לו ״שמן״ וגרמו לו להרגיש שמשהו בגוף שלו לא בסדר.

הילדה שלך במצוקה בגן? אלה הסימנים שבאמת כדאי לבדוק

הוא לא סיפר לי הכל מיד. רק אחרי שדובבתי אותו בעדינות, התברר לי מה קרה. אולי מבחינת הילדים זו הייתה עוד בדיחה, עוד מילה שנזרקה ונשכחה. אבל הבן שלי לקח אותה איתו הביתה, עד שהתחיל להאמין שהוא צריך לשנות את הגוף שלו כדי להרגיש טוב עם עצמו.

המילים שלו החזירו אותי למקום שאני מכירה היטב: להתמודדות האישית שלי עם הפרעת אכילה, ולשנים שבהן גם אני הסתכלתי על הגוף שלי דרך ביקורת ופחד. פתאום, בתוך הסיפור שלו, שמעתי הד רחוק מהסיפור שלי. רציתי להגן עליו, להרגיע אותו ולהגיד לו שהוא אהוב בדיוק כפי שהוא. אבל הבנתי שלפני הכול, אני צריכה להקשיב.

לא מיהרתי לענות לו מה מותר ומה אסור לאכול. במקום זאת ניסיתי להבין מה גרם לו להרגיש כך. אמרתי לו שאני אוהבת אותו בדיוק כפי שהוא, ושלא כל מה שאחרים אומרים עליו הוא נכון. היה לי חשוב שיידע שאני מקשיבה לו ולא מזלזלת בתחושות שלו, גם אם אני רואה את הגוף שלו אחרת לגמרי. רציתי שיבין שהערך שלו לא נקבע לפי המספר שעל המשקל, ושאין שום סיבה שישנה את הגוף שלו בגלל לעג של ילדים אחרים.

מה לומר כשהילדה שלכן אומרת שהיא לא אוהבת את הגוף שלה?

כשילדה או ילד אומרים שהם שונאים את הגוף שלהם, מבקשים לרדת במשקל או רוצים לדעת מה מותר ומה אסור להם לאכול, התגובה הראשונה שלנו צריכה להיות הקשבה. לא למהר להציע דיאטה או רשימת מאכלים, לא לבטל את התחושה במשפט כמו ״אין לך מה לדאוג״, וגם לא להפוך את השיחה להרצאה.

כשילדה או ילד אומרים שהם שונאים את הגוף שלהם, מבקשים לרדת במשקל או רוצים לדעת מה מותר ומה אסור להם לאכול, התגובה הראשונה שלנו צריכה להיות הקשבה

 

במקום זאת, אפשר לשאול בעדינות: ״מה גרם לך להרגיש ככה?״, ״מישהו אמר לך משהו?״ או ״איך הרגשת כשזה קרה?״. השאלות האלה יכולות לפתוח דלת לשיחה על מה שבאמת מטריד את הילדה, בין אם מדובר בהערה פוגענית, בהשוואה לחברות או בתחושה שהיא לא מספיק טובה כפי שהיא.

חשוב גם לא להפוך את המשקל לנושא המרכזי בשיחה. אני משתדלת להימנע מדיבורים על דיאטות, קלוריות והשוואות בין גופים. במקום להתמקד במראה החיצוני, כדאי להזכיר לילדים מה אנחנו אוהבות בהם, מה הם יודעים לעשות, מה משמח אותם ומה מיוחד בהם. הגוף שלהם הוא חלק ממי שהם, אבל הוא לא מה שמגדיר את הערך שלהם.

לצד ההקשבה, חשוב לשים לב אם מדובר באמירה חד פעמית בעקבות עלבון או בעיסוק שהולך ומתגבר. דילוג על ארוחות, צמצום משמעותי של מזון, פחד מאכילה, עיסוק בלתי פוסק במשקל, פעילות גופנית מוגזמת, אכילה בהיחבא, חולשה, סחרחורת או שינוי מהיר במשקל הם סימנים שכדאי לשים אליהם לב. הסימנים האלה לא בהכרח מעידים על הפרעת אכילה, אבל חשוב לא להתעלם מהם, ובמקרה הצורך לפנות לבירור מקצועי. אם הילד או הילדה מביעים מצוקה סביב הגוף או משנים את הרגלי האכילה שלהם, מומלץ להתייעץ עם רופאת או רופא ילדים או עם אשת או איש מקצוע המתמחים בתחום. לא צריך להיבהל מכל משפט, אבל גם לא כדאי להתעלם מסימני מצוקה.

6 דברים שכדאי ללמד את הילדים שלנו על הגוף שלהם ושל אחרים

הסיפור של הבן שלי הוא לא רק על ילד אחד ועל מה שעבר בבית הספר. הוא גם על הדברים שילדים שומעים סביבם, על הבדיחות שאנחנו המבוגרים מרשים לעצמנו לספר ועל הדרך שבה אנחנו מלמדות אותם, לפעמים בלי לשים לב, להתייחס לגוף שלהם ולגופם של אחרים.

ילדים מקשיבים לאופן שבו אנחנו מדברות על עצמנו, על בני משפחה, על שכנים ועל אנשים שפגשנו במקרה. הערה שנזרקת כבדרך אגב או בדיחה על משקל עלולות ללמד אותם שמראה חיצוני הוא נושא פתוח לשיפוט וללעג. לכן, השינוי צריך להתחיל גם בבית.

1. לשים לב לשפה שלנו. להשתדל לא להעיר על הגוף שלנו או של אחרים, גם לא ״בצחוק״. אם נפלטה הערה, אפשר לעצור ולומר: ״זה לא היה במקום. לא מדברים על הגוף של אנשים בצורה כזאת״. גם הדרך שבה אנחנו מתקנות את עצמנו מלמדת את הילדים משהו חשוב.

2. לדבר על ההשפעה של מילים. לשאול את הילדים: ״איך לדעתך הילד הרגיש כשאמרו לו את זה?״ ולעזור להם להבין שגם אם מישהו התכוון להצחיק, המילים שלו עלולות לפגוע ולהישאר עם מי ששמע אותן הרבה אחרי שהצחוק נגמר.

3. להבהיר שכוונה לא מוחקת פגיעה. אפשר לומר: ״יכול להיות שלא התכוונת להעליב, אבל אם מישהו נפגע, חשוב לעצור, להקשיב ולתקן״. לא מספיק לומר ״זה היה בצחוק״. חשוב ללמד ילדים לקחת אחריות גם על ההשפעה של הדברים שלהם.

4. ללמד איך להגיב כששומעים לעג. אפשר לתרגל עם הילדים משפטים פשוטים כמו ״זה לא מצחיק״ או ״אל תדברו אליו ככה״. לפעמים גם לגשת לילד שנפגע, לשבת לידו או לשאול אם הוא בסדר יכולים לעשות הבדל גדול. חשוב שילדים ידעו שגם מי שלא השתתף בלעג יכול לבחור שלא להצטרף לצחוק.

5. לעודד אותם לספר. כשילד משתף שנפגע או שהיה עד ללעג, חשוב להקשיב בלי לבטל את החוויה שלו ובלי למהר לפתור הכול. אפשר לשאול: ״מה הכי כאב לך?״ ו״מה היית רוצה שנעשה עכשיו?״. אם מדובר בלעג חוזר בבית הספר, חשוב גם לערב את הצוות החינוכי כדי שהילד לא יישאר לבד מול הפגיעה.

6. להעביר את הדגש ממראה חיצוני לאופי ולהתנהגות. לדבר יותר על נדיבות, חברות, אומץ, סקרנות וכבוד, ופחות על מי רזה, מי שמן ומי נראה אחרת. ככל שניתן יותר מקום לתכונות וליכולות של הילדים שלנו, כך נעזור להם להבין שהערך שלהם לא תלוי במראה החיצוני.

המשפט של הבן שלי טלטל אותי, אבל הוא גם הזכיר לי כמה אחריות יש לנו, המבוגרות והמבוגרים, למילים שאנחנו משמיעים ולדוגמה שאנחנו נותנים. אנחנו לא תמיד יכולות למנוע מילדים אחרים לומר דברים פוגעניים, אבל אנחנו יכולות לדאוג שבבית יהיה לילדים שלנו מקום בטוח לדבר על מה שכואב להם, בלי לחשוש מביקורת או משיפוטיות.

לפעמים משפט שנראה קטן ומצחיק למי שאמר אותו הופך למחשבה שילד נושא איתו זמן רב. התפקיד שלנו הוא לעזור לו להבין שהמילים האלה לא מגדירות מי הוא, ושאין שום דבר בגוף שלו שהוא צריך להתבייש בו.

מזית רפמן נדב | צילום: מיקי שרון
מזית רפמן נדב | צילום: מיקי שרון

הכותבת היא מזית רפמן נדב, מטפלת רגשית ואימא.