יחסינו לאן?

בחודש שחלף היו עיני העולם נשואות אל קובה, שאולי הופתעה יותר מכולם מהכרזתו הפתאומית של הנשיא האמריקאי ברק אובמה על הפשרת היחסים עם המדינה הלטינית (יחסים שהיו מתוחים מאוד וכללו חרם כלכלי חריף זה יותר מ-50 שנה). רק 145 קילומטר מפרידים בין שתי המדינות. האחת מכתיבה את סדר היום העולמי והכלכלי והשנייה כמו קפאה בזמן אי שם בשנות ה-60. מבחינת הקובנים מדובר כנראה בחדשות טובות מאוד. משפחות קובניות החיות בארצות הברית יוכלו כנראה לשלוח כסף ליקיריהן החיים על האי, ועשרות אלפי הקובנים שעובדים בתעשיית הסיגרים (שעד כה אסור היה לייבאם לארצות הברית) בוודאי ייהנו מהשוק החדש והרווחי שייפתח בפניהם. עם זאת, אי אפשר להימנע מהמחשבה על השינוי האדיר שיתחולל במדינה הקטנה, שחלק מתושביה רואים בה סוג של אוטופיה, עם חינוך ושירותי רפואה הניתנים בחינם, ואילו מבקרים מן החוץ תופסים אותה כענייה, כחשוכה וכמסוגרת. בביקורי הראשון בה נפעמתי מעובדה אחת, שולית כביכול: בכל המדינה לא ראיתי ולו שלט פרסומת אחד, שלא לדבר על מותגים מערביים-אמריקאים מוכרים כמו מקדולנדס או סטארבקס.

לפני כמה חודשים התגלגל לידיי ספר טיולים ישן, מתחילת שנות ה-90, אשר תיאר את המציאות בקובה כזהה לחלוטין לזו שבסין. מעניין אם גם הקובנים יקבלו את פני המערב בסבר פנים יפות ומזמינות כמו בשנגחאי של היום למשל. בביקורי האחרון בקובה, שנערך לפני כמה שבועות, מצאתי בשוקי הפשפשים של הוואנה פוסטרים המכריזים כי אמריקה (ובעיקר הנשיא בוש הבן, שעמד בראשה) היא השטן וחוברות צבעוניות לילדים המציגות את הקובנים כמי שנלחמים בכובש האמריקאי המגיע מן הים. באחר הצהריים אחד, פגשתי את חוזה כשעמד על מזח הטיילת המפורסמת של קובה, המאלקון (Malecón), וניסה להעלות דגים בחכתו. הוא הסתכל על הים, הצביע באצבעו על האופק שהיה עטוף בערפילים של שקיעה ורק העלה בפניי תהייה פשוטה – "מעניין אם הדגים שם גדולים יותר?".