יותר טוב כלום מכמעט

זאת הייתה מסיבה נהדרת. היא התקיימה בעיירה גשטאד (Gstaad) בשווייץ. היו בה יותר ממאה משתתפים, מקצתם מארצות רחוקות. התלבשנו במיטב הבגדים שהיו לנו במזוודה, צחצחנו היטב את הנעליים השחורות, ואחדים מאיתנו אפילו הגדילו לעשות וענבו עניבה. המארחים, מנהלי אחד ממלונות הפאר היוקרתיים והיקרים ביותר בעיירה, השקיעו מאמץ עצום באירוע.

האוכל היה טעים, המוזיקה נעימה, מזג האוויר מושלם, אבל ניכר בהם שרצו לעשות משהו קצת יותר מיוחד. הם כנראה חיפשו איזה ערך מוסף, משהו שיחרות את הערב הזה בזיכרון. מישהו מהמארגנים הגה רעיון מבריק.

בנאום הפתיחה החגיגי הסביר מנהל המלון את הרעיון שמייחד את הערב: "כל אחד מכם מוזמן לקחת את אחד מגביעי השמפניה שניצבים כאן על השולחן", החווה המנהל בידו תנועה רחבה לעבר שולחן מכוסה במפה צחורה, שעליו ניצבו במבנה מסודר כמאה גביעי שמפניה נוצצים, מכוסים בשכבה דקה של כפור. "כמו שתראו, בקרקעית של כל אחד מהגביעים מונחת אבן קטנה. כל האבנים האלה, חוץ מאחת, עשויות מזכוכית מלוטשת ואין להן ערך רב, אבל אחת מהן היא יהלום מלוטש אמיתי, שערכו רב. אלפי פרנקים. אי אפשר כמובן להבחין בין האבנים ככה סתם. בדיוק לשם כך זימַנּו לכאן את אלפרד גוץ. הוא מומחה לאבנים יקרות". המנהל הצביע על אדם רציני להחריד, ממושקף וחמור סבר, שישב זקוף, עוטה כפפות לבנות, לצד שולחן קטן.

לא היה לי ספק שהיהלום בכיסי

"מר גוץ", המשיך מנהל המלון, "יבחן כל אחת מן האבנים שלכם ובסוף הערב תדעו מי שלף מכוסו את היהלום האמיתי". רחש של התרגשות עבר בקהל האורחים. הרעיון נשמע מעניין ומוצלח, ודוק של מתח ירד על אוויר המדשאה הגדולה.

כל אחד מהמשתתפים בחן את שורת גביעי השמפניה. בחרתי גביע לפי שיטה מיוחדת שהמצאתי בו ברגע. שיערתי שהמארגנים לא שמו את היהלום מיד בתחילת השורה, וגם לא חיכו איתו עד לגביע האחרון, כלומר הוא צריך להיות אי-שם באמצע מבנה הגביעים המורכב. חיכיתי עד שכמחצית מן האורחים נטלו גביע ואז ניגשתי אל השולחן, בזחיחות כביכול, מפגין לכאורה חוסר עניין, ובחרתי גביע שהאבן שצללה לקרקעיתו נראתה לי קצת יותר קטנה מן האחרות. אם הם שמים יהלום, חשבתי לעצמי, הרי לא יטילו לשמפניה איזו אבן ענקית. מוטב לבחור אחת שנראית דווקא קטנה יותר. לא שהיה לי אכפת כמובן אם אזכה או לא, אבל בכל זאת.

הערב חלף בנינוחות גדולה, אבל עניין היהלומים עמד כל הזמן באוויר. כל אחד מאיתנו הקפיד לשתות את השמפניה בזהירות. אתה הרי לא רוצה לבלוע איזו אבן קטנה שנמצאת בקרקעית הגביע, בין שהיא מזכוכית ובין שהיא יהלום. אחר כך התחילה אקרובטיקה מסובכת, כאשר כל אחד בתורו ניסה לדוג את האבן מתוך הגביע הגבוה.

בסופו של דבר התייצבנו בשורה ארוכה מול שולחנו של גוץ. הוא בחן את האבן שלי בלי בדל של חיוך. לרגע הרים את מבטו מן האבן והתבונן בפניי. זה נראה לי סימן מעודד. אחר כך נטל זכוכית מגדלת גדולה ובחן את האבן שלי פעם נוספת. לבסוף שם אותה בקופסת פלסטיק קטנה, הדביק עליה את המספר 64 והורה לי לשמור את הקופסה היטב עד סוף הערב בכיסי. כל זה מילא אותי אופטימיות. עכשיו לא היה לי ספק שהיהלום בכיסי.

כעבור שלוש שעות, רגע לפני תום האירוע, עלתה צעירה חיננית על הבמה. היא כחכחה בגרונה ואמרה שיש לה משהו קצת מביך לספר לנו. "המומחה מר גוץ בחן את כל האבנים שהבאתם לו ואף לא אחת מהן הייתה היהלום האמיתי. אבל כאשר כולכם עזבתם את כר הדשא ונכנסתם לאולם המלון, גילינו חמישה גביעים שנותרו מיותמים על השולחנות. מרובם שתו רק כמה לגימות. באחד מהם שכן היהלום האמיתי".

האכזבה הנוראה צרבה בבטני לצד עודף האלכוהול שצרכתי במשך הערב, כשחגגתי בטרם עת את זכייתי ביהלום היקר. מיד אחר כך ערכה הצעירה שעל הבמה הגרלה בעזרת פתקים עם מספרים, וגברת אחת מטוקיו, שלא ידעה אפילו איך לומר תודה בשפה מוכרת, זכתה ביהלום האמיתי ובמשך שעה ארוכה כיסתה את פניה וצחקקה במבוכה גדולה.