יורים ובוכים

כשצעדתי ביום ראשון אל מקום עבודתי שנמצא בסמוך למגדלי עזריאלי, לא יכולתי שלא לחשוב על הנבואה שניבא צאלח דג'אני – ילד ערבי ובן למשפחה מכובדת, שהתגוררה באחוזת ענק ליד שרונה, לא הרחק מיפו של 1895. הנבואה שלו גרסה כי בעתיד ינשלו היהודים את הערבים מאדמותיהם, יגרשו אותם מהארץ, ולעתיד יקומו על אדמתה של אחוזת דג'אני שלושה מגדלים: מרובע, משולש ועגול.

צאלח דג'אני, ילד חולמני הסובל מדלוזיות וממצבי רוח קיצוניים, מגיע עם אמו אל רופא יפואי בכדי לבדוק את פשר משאלת המוות שלו, שם הוא פוגש לראשונה את מי שעתיד להביא עליו אושר וחורבן בו זמנית.

הוא פוגש למעשה את חיים מרגליות קלווריסקי – אגרונום המגיע לארץ עם אשתו הפריג'ידית בכדי לגאול את אדמותיה וליישם את רעיון הציונות שמפעפע בו. קלווריסקי נוטה לחשוב כי צאלח הוא ילד רפוי שכל, אך הוא מתאהב בדמותה של אמו ומוצא את עצמו באחוזת דג'אני, כאשר הוא נקרא להושיע את צאלח מייסוריו.

'אחוזת דג'אני' מציג עלילה קאנונית – תיאוריו של קלווריסקי מול תיאוריו של צאלח את אותה הסיטואציה, כשכל אחד מהם שופך עליה אור שונה לגמרי, והקורא שבוי בין שתי הגרסאות, כשעליו להכריע בהתאם להיכרותו את הנפשות הפועלות למי עליו להאמין.

הספר מתבסס על כתביו של קלווריסקי, אשר נשמרו בארכיון הציוני. מחבר הספר, אלון חילו, ערך מחקר של כשנה כדי להביא אל הספר כמה שיותר פרטים מן המציאות ולטוות אותם בתוך סיפור על ארץ ישראל בזמן אחר – זמן בו מפלצות הבטון של תל-אביב עוד לא הוקמו, כשהאדמה היתה מכוסה בפרדסים ובעצי נוי, כשעבודת האדמה היתה חלק בלתי נפרד מארץ זבת חלב ודבש, וכאשר רק החלו לטפטף לכאן אנשי העלייה הראשונה.

אלון חילו הוא סופר צעיר, זה לו ספרו השני, לאחר שזכה בפרסים על ספרו הראשון "מות הנזיר". ניסיתי לברר עם חילו מדוע פנה דווקא לכתיבת רומנים היסטוריים ומה השכר בעבודת מחקר מפרכת.

מאין נובעת המשיכה שלך לכתיבת רומנים היסטוריים?
"המשיכה הזאת התחילה עוד בימיי כעיתונאי זוטר במקומון "תל אביב". לפעמים, לצורך כתבה, הייתי נדרש להגיע לארכיון העיתונות בספריית בית אריאלה כדי לדלות מידע על דמות תל אביבית ותיקה זו או אחרת. ההרגשה הזאת, של עלעול בעיתונים בני ארבעים וחמישים שנה, הייתה מצמררת. מדוע? כי שן הזמן אכלה לא רק את הדפים המצהיבים, אלא גם את מעשיהם של האנשים המתוארים על גבי אותם עיתונים. מי שהיה אז כוכב עולה, פוליטיקאי חשוב, עלם חמודות – הוא היום מת או נשכח וברוב הפעמים שניהם גם יחד. ומהצד השני, אני ער לכוחו של הכותב בן ימינו להזכיר נשכחות ולעורר את המתים מקבריהם, כוח שאפשר להשיג במלואו רק בכתיבה של רומנים היסטוריים".

האם כתיבת רומן היסטורי מעניקה לכותב חופש גדול יותר לתרגם פנטזיות למילים, או שמא מגבילה אותו בשל העובדות ההיסטוריות השזורות בה?
"כתיבה על תקופה היסטורית משוחררת יותר מכתיבה על ימינו, מן הסיבה הפשוטה שרובם המכריע של הקוראים לא יודעים היכן נגמרת האמת ומתחילה הבדיה. אילו כתבתי על תל אביב של היום, כל קורא ממוצע היה יכול לתפוס אותי באלף שגיאות עובדתיות פשוטות, אבל כשמדובר בדמשק של 1840 או ביפו של 1895 – זה כבר קצת יותר קשה, והאמת היא שבזכות שנה של תחקיר לכל אחד מספריי הפכתי בעצמי לידען לא קטן על אותן שנים. פעמים רבות אני מנצל את הידע הזה דווקא כדי להגמיש את הכרונולוגיה ההיסטורית".

רוב הסופרים בני ימינו מעדיפים לכתוב בעברית מודרנית. האם אתה רואה דרך כלשהי להחזיר את הספרות הישראלית לחסות תחת העברית העשירה והישנה?
"אני לא רואה את העברית העשירה והישנה כמטרה בפני עצמה; היא נועדה יותר לשרת את הדמויות הספציפיות המופיעות בספר. אם הרומן הבא שלי יתרחש בתל אביב של שנות התשעים, לא יהיה טעם לכתוב אותו בעברית ארכאית או מיושנת".

כתיבת רומן היסטורי, המבוסס בחלקו על עובדות אמיתיות, דורשת עבודה מאומצת של מחקר מעבר לכתיבה עצמה. כיצד זה משפיע על זמן כתיבת הספר?
"חלוקת זמן הכתיבה שלי לרומן היסטורי היא בערך כזאת: שנה ראשונה – תחקיר היסטורי על התקופה הנבחרת; שנה שנייה – התברברות בכתיבה (דמויות לא נכונות, בחירות לא נכונות, וכו' – הרבה עגמת נפש ותחושה של בזבוז זמן טוטלי), שנה שלישית – כתיבה בדרך הנכונה; שנה רביעית – עריכה, השלמות והגהה. כתיבת רומן על ימינו אנו יכולה לחסוך לכאורה שנת כתיבה שלמה, אבל בפועל גם ברומן שאינו היסטורי נדרש תחקיר. למשל, על מקומות, מקצועות ואפילו רגשות המתוארים בספר".



כיצד יודעים מתי לעשות שימוש בעובדות האמיתיות ומתי 'לשפץ' אותן למען עלילת הספר?
"הכלל שלי הוא שבסיום תהליך התחקיר, כשאני מתיישב מול המחשב כדי לכתוב את הספר הבדיוני עצמו, אני חייב לשכוח את כל העובדות האמיתיות וההיסטוריות שלמדתי במהלך התחקיר. הן צריכות לשמש כרקע בלבד, ולפנות את המקום לדמויות ולרגשותיהן.

"אני נוטל לעצמי חירות מלאה לשנות לגמרי את העובדות ההיסטוריות כשהעלילה הבדיונית יוצאת נשכרת מכך. למשל, הרומן ההומו-אירוטי של אצלאן פרחי והנזיר תומאסו ב"מות הנזיר" הם המצאה בדיונית. ובספר החדש, "אחוזת דג'אני", בעוד קלווריסקי הוא דות אמיתית, הרי שצאלח, והמפגש שלו עם קלווריסיקי, הם בדיוניים לחלוטין".

נדמה כי חיים קלווריסקי היה אדם מאוד אמביוולנטי: מצד אחד הקדיש את חייו לקניית אדמות מאפנדים ערביים, ומצד שני הקים בית ספר ערבי בג'עוני ופעל רבות למען קידום השלום והדו-קיום בארץ. הוא אפילו תמך ברעיון של הקמת מדינה דו-לאומית. האם קלווריסקי הוא בעצם אבטיפוס של ה'שמאלני' של היום?
"קלווריסקי הוא אביה של תסמונת ה'יורים ובוכים' שמאפיינת את הציונות, ובעיקר את השמאל הציוני, של היום. מתוקף תפקידו כ"גואל" אדמות ערבים, קלווריסקי היה מופקד על גירושם של האריסים שעבדו אותן במשך שנים. בפעם הראשונה שגירש אותם תקפו אותו אשמה וחרטה, ומכאן משפטו המפורסם (המופיע גם ברומן): 'רק עתה נוכחתי עד כמה קשור הערבי לאדמתו'. כאילו, הלו?"

האם קריאת כתביו של קלווריסקי עוררו בך תחושות אשם? חרטה? בושה?
הקשר הראשוני שלי עם דמותו של קלווריסקי היה מתוך בוז. באזכורים הספורים שלו בספרות היסטורית הוא הופיע בהקשרים שליליים, כאדם חסר מעצורים שעשה הכל כדי לגאול קרקעות עבור הציונים, מתוך אמונה עיוורת בכוחו של הכסף לשחד את בעליהן. אבל לאט לאט השתנה היחס שלי אליו לעניין עמוק ולאחר מכן להערכה ואף גאווה. קלווריסקי הלך כל ימי חייו עד הסוף, וכשהתחוור לו כי בארץ ישראל עתיד להתחולל מאבק דמים בין יהודים לערבים (מה שנשמע אז כפנטזיה פרועה), הוא פעל נמרצות לקיום מדינה דו-לאומית. זאת לדעתי הסיבה שהציונות הממסדית השכיחה אותו".

קריאת הספר עוררה בי תחושות נוסטלגיות אל ימים שהיו ולא יחזרו, ימים שבעצם לא הכרתי מקרוב. האם גם לך בעת כתיבת הספר עלו געגועים לאותה תקופה?
"למרות שבגדול אני אדם בלתי נוסטלגי, הרי שבהקשר הזה, בעיקר בהולכי ביפו לצורך תחקיר הספר, התעוררו בי געגועים לנופים ולמקומות של אז, וגם לציונות של טרום-הרצל (הוא עלה לבמת ההיסטוריה שנה לאחר המתרחש ברומן) – של חובבי ציון עם העברית המצחיקה, שהאמינו באמת ובתמים כי הם מביאים רק טוב וחסד על הילדים הפלסטינים.

כשהיהודים הגיעו לארץ הם נפנפו במודרנה ובקדמה שהם מביאים עמם. בסופו של דבר תורגמה קדמה זו למחיקתם של חיי הנוף והטבע ששררו כאן מאות שנים. מעבר למסרים הפוליטיים שמועברים בספר, חשבתי שמצאתי כאן גם מסר חברתי כלפי האדם המודרני, הרומס כל מה שעומד בדרכו בדרך אל הקדמה.
"אני האדם האחרון שיכול להצביע על מסרים בספר, דווקא משום שאני כתבתי אותו. אבל זהו טיעון מעניין בהקשר של הציונות של 'אנו נייפה אותך מאוד' – האם הציונות הביאה אכן יותר יופי לאדמה הזאת?"

 

אחוזת דג'אני, אלון חילו. הוצאת ידיעות ספרים. מחיר מומלץ: 88 שקלים