אני חיה לי ממינוס למינוס: איזה טיפוס את כשזה מגיע לכסף?

אם עוד פעם אשמע מישהו מדבר על יוקר המחיה, כנראה שזה יעלה למישהו ביוקר. כי אחרי שלוש שנות ממשלת "מה? כן, ברור שאני אטפל בזה, אני רק חייב קודם לטוס לשבועיים בניו יורק להיפגש עם סגן סניף של מקדונלדס וללחוץ לו יד בתמונה רשמית", אני חושבת שהבנו כבר שהישועה לחשבון הבנק שלנו לא תגיע מהיכולת המופלאה (או רצון) של חברי הקואליציה להתמודד עם מונופולים, בנקים, עליית מחירי הדיור, הורדת מחירי התחבורה והרכבים, ותיקון בירוקרטיות ורגולציות – היא תגיע אך ורק מאיתנו. יותר נכון מהדרך שבה נתמודד עם המצב הבלתי הזה של להיכנס לסופר ולצאת עם טראומה.

>> לוחמת האור: חברת הכנסת שמשפדת את כל מי שדופק אותנו

רק שזה קל לומר וקשה לעשות, וכפי שיעיד המשקל שלי שממתין לי בחדר שאעשה בו שימוש – גם כשאנחנו יודעות מה הדרך הנכונה להתמודד עם הסיטואציה, אנחנו לא תמיד משתמשות בה. ולראיה, תחשבו רגע על עצמכן או על חברות שלכן, איך כל אחת מכן מתמודדת שונה עם המצב. אז בואו  נדבר רגע על איזה טיפוס את כשזה מגיע לכסף? 

חיה את הרגע: "אם כבר ויתרתי על החלום של הדירה, אז לפחות שנהנה מזה"

כן, זאת האימא הזאת שתוציא את הילדים כל שבוע לאטרקציה אחרת, תקנה לעצמה את הפיס ההוא שמצא חן בעיניה באתר והופ הוא אצלה בבית, וכמובן תטוס לחו"ל לאורך השנה עם המשפחה/בן הזוג/חברות ותעוף ליטרלי על החיים. כי כשאין לך מטרה לשמור עבורה את הכסף בצד, הכי כיף לאמץ את המנטרה של "חיים רק פעם אחת".

חשבת השכר: "קולה אחת ביום זה 240 ש"ח בחודש"

הגישה של "גם ככה אין לי נכס, אינעל העולם" יכולה גם להוביל גם לצד השני של ההתנהגות האנושית: "אין לי קורת גג, אז כדאי מאוד שתהיה לי רשת ביטחון של חסכונות לפחות". זו אותה אחת שמרגישה שכל קנייה קטנה היא חלק מדפוס התנהגות ומשליכה על כל מי היא כבנאדם. האם אני חייבת קולה עכשיו בדרך לרכבת או שאני יכולה להתאפק ולחכות עד שאגיע הביתה, שם זה כבר הכל כלול במקרר? אחרי הכל, קולה ב-12 שקל ליום יוצא 240 שקל לחודש! רק מסייגת, זה לא בהכרח אומר שהם קמצנים, כי הם מוכנים להוציא כסף בכיף, אבל בצורה מושכלת ופחות על רגעים קטנים שבהם הכסף עושה "פוף" ונעלם.

המשקיעה: "פיצחתי את הסוד של ריבית דריבית"

הנשים הללו למדו לבד או עשו קורס אונליין, וגילו את סוד הקסם, ומאז הן משקיעות ומשחקות עם הכסף שלהן שמייצר עוד כסף. אה, או שהן בהייטקס. לצערי, הניסיון הכספי שלי מסתכם ב"הר הכסף", שם אני מנסה להיזכר פעם בשנתיים איפה למען השם נמצא הכסף שאני מפרישה. זה עדיין לא מונע ממני לחלום שיום אחד אלך לסדנה שמסבירה לי WTF קורה בעולמות הפיננסיים מסביבי, אתמכר לטבלאות וגרפים בורסאיים ואכנס לקליקת אנשי "בחול המועד אנחנו לא פה".

קוד קופון: "נשארה לך הטבה מועדפת בפיס?"

מועדוני לקוחות זה החיים. בגילי המופרז כבר הבנתי: מותגים יוצאים מתוך שתי נקודות הנחה: הראשונה, תבואי עם קופון או חבר מועדון ולא תקני במחיר מלא – אז בואו לפחות נתמחר גבוה. השנייה, את מגיעה מבלי להכיר את ההנחות ותקני במחיר מלא – אז בואו לפחות נתמחר גבוה. ככה יוצא שאנחנו הופכות לציידות הנחות, אבל בסיכון גבוה לגירושים. למה? כי בן הזוג שלך חוטף עצבים כשהוא מחכה לך רעב ליד הקופה של מקדונלדס בזמן שאת מנסה להבין איך לעזאזל להקליד את הקופון. 20 דקות בשביל 20 שקל, אבל שידפקו אותי? HELL NO. אגב, קבלו ממני המלצה לא ממומנת בעליל וחבל: אפליקציית FID שאומרת לכן איזו הנחה יש בחנות שאתן נמצאות בה לפי כרטיסי המועדונים שלכן וחוסכת זמן ועצבים.

יש עוד זיליון טייפקאסטים ותכלס אני מניחה שכל אחת מאיתנו היא סוג של שילוב. כי בסוף יש פעמים שאנחנו אוהבות לבזבז, ולפעמים סתם חבל לנו. לפעמים אנחנו בפאניקה מהמינוס ולפעמים אנחנו בפאניקה מהמינוס אבל אם לא נקנה עכשיו את הדבר הזה, נחזור הביתה בקריזה על העולם. ו-וואלה, עדיף לעולם שנקנה את זה, יש בו מספיק מלחמות.