יופי של קמטים

אנשים מבוגרים הם אחד מנושאי הצילום החביבים עלי, ובמסעותי בעולם אני מרבה לצלם אותם. ולא רק אותי הנושא הזה מושך. הרבה צלמים אוהבים לצלם אנשים בגיל הזיקנה. אולי בגלל הקמטים, או מפני שהם "אותנטיים" – אחת המילים הפחות מוצלחות בעיני כצלם, מילה שיש בה שמץ של התנשאות קולוניאליסטית.

>> מגזין מטיילים במתנה! לחצו כאן לקבלת ההטבה

לחכות לרגע מיוחד

אני אוהב לצלם אנשים מבוגרים, לא מפני שהם אותנטיים, או מפני שהקמטים שלהם מצטלמים יפה, אלא כי הם "מזכירים" לי תקופה שמעולם לא חייתי בה. נולדתי קצת אחרי המחשב הנייד וקצת לפני האינטרנט. אני שייך לדור שלא מפסיק לזוז, לנוע ממקום למקום, דור שהוא קצת חסר שורשים בקרקע, ובעיני הם מייצגים בדיוק את השורשיות הזאת שלפעמים חסרה לי כל כך. ולא משנה אם אני מצלם אדם בדרום הודו או בצפון תל אביב, תמיד כשאני פוגש אדם מבוגר אני מנסה להביט לו עמוק לתוך העיניים כדי לנסות להבין איך היה לחיות בתקופה שבה הדברים נראו אחרת.

הכל תלוי כמובן בסיטואציה, אבל ב-99 אחוז מהפעמים שאני מצלם דיוקן אני בוחר להתקרב למצולם שלי. המצלמה מבחינתי היא רק צינור. צינור שדרכו אני מכיר אנשים חדשים. לכן בדרך כלל אני ניגש למצולם כשהמצלמה לא עלי. אני מתקרב, לוחץ את היד ומברך לשלום בשפה המקומית. ואז, במקום להתחיל לתקתק במצלמה בלי הרף, אני יושב ומתבונן. אני מחכה לרגע מיוחד. רגע שבו פתאום הנשמה של המצולם מציצה החוצה, ברגע של כנות שמתקיים בינינו.

יש מצולמים שברגע אחד כזה של הצצה מסוגלים לספר לי בלי מילים סיפורים שלמים על התרבות והמקום שהם חיים בו. לפעמים לא נחוץ לי אלא חיוך, ולפעמים גם חודשים ארוכים של מפגש אינם מביאים את ההצצה המיוחלת. אבל זה חלק מהכיף שבצילום, התחושה שאין לדעת את מי תפגוש מחר.

ואסיים במילים של הפילוסוף והסופר דאגוברט ד' רוּנס, שאמר: "אנשים נוסעים למקומות רחוקים כדי לצפות בסקרנות ובפליאה בסוג האנשים שהם מתעלמים מקיומם בבית". אז רגע לפני שאתם נוסעים לצלם זקנים בהודו, תרימו טלפון לסבתא.

רוצים להכיר עוד רגעים, אנשים, סיפורים ומקומות חדשים? קראו גם:

* טיול מצולם במיאנמר

* ימי הסיקסטיז הסוערים

* חיים בתוך ציור

* קסם הקרנבל הונציאני

כשהמבוכה נעלמת והנשמה מציצה

הרמה הטיבטית בסין – כשהמבוכה נעלמת והנשמה מציצה. צילום: עודד וגנשטיין

חיים בגובה רב ובאקלים קיצוני באים לידי ביטוי בפניו של האדם הזה שפגשתי ברמה הטיבטית בסין. לפעמים אני מצלם ממש ממרחק של סנטימטרים ספורים מפניו של האדם. אם עושים את זה בדרך הנכונה ובכבוד, המבוכה נעלמת והנשמה מציצה.

תמימות נעורים

צ'נגדו בירת סצ'ואן בסין – כנות ותמימות נעורים. צלם: עודד וגנשטיין

יש מצולמים שגם אם אגור במחיצתם חודשים לא אצליח לקבל מהם כנות ותמימות נעורים כמו שקיבלתי מהזקן החביב הזה, שאותו פגשתי לרגע ברחובות העיר צ'נגדו (Chengdu), בירת סצ'ואן בסין.

"פוזה": הסיפור הכי מעניין

קשגר בצפון-מערב סין – ה"פוזה" מספרת את הסיפור הכי מעניין. צילום: עודד וגנשטיין

אחד הדברים המורכבים בצילום אנשים הוא מה שאנו הצלמים קוראים לו "אקסס" (access), או בעברית "זכות הגישה" לתוך עולמם של אנשים זרים. הסַפּר המקומי של העיר קשגר (Kashgar), בצפון-מערב סין, שמח כשביקשתי לתעד יום עבודה במספרתו המאולתרת הנמצאת תחת כיפת השמים. הלקוחות באו והלכו, אבל אני זוכר בייחוד את המצולם הזה, שגם כשסבל מכאבים איומים כשקיצצו את זקנו, לא הסיר את מבטו הקשוח מול המצלמה. לפעמים דווקא ה"פוזה" של המצולם היא זו שמספרת את הסיפור הכי מעניין.

תמונה תמורת צילום

רוב האנשים ברוב המקומות בעולם דווקא אוהבים להצטלם. צילום: עודד וגנשטיין

לעתים קרובות אנשים חוששים לצלם פורטרטים, מתוך פחד לפגוע במצולם או להעליב אותו. אבל עם הזמן גיליתי שרוב האנשים ברוב המקומות בעולם דווקא אוהבים להצטלם. כך קרה עם האישה הזאת, שהזמינה אותי לצלם אותה עם חברתה הטובה ביותר, ואני נעניתי להצעה. למחרת היום, כשבאתי אליהן עם התמונה מודפסת בעותק כפול, הן היו מאושרות. אם מתאפשר לי, אני נותן למצולמים שלי תמונה בתמורה לצילום.

הפרס הכי גדול

האי קו קלאנג שבדרום תאילנד – קליק אחד הספיק. צילום: עודד וגנשטיין

הפרס הגדול מבחינתי בצילום אנשים הוא הרגע הזה שבו פתאום אני כאילו שקוף. כאשר אנשים ממשיכים בשגרת חייהם ומתעלמים מנוכחות המצלמה. כך קרה לי עם סאלד נירטה בת ה-75. במהלך שהותי בכפר דייגים קטן באי קו קלאנג (Koh Klang) שבדרום תאילנד, ביקרתי בביתה מדי יום. הצטרפתי לארוחות משפחתיות, האכלתי את החתולים, ופתאום ברגע אחד נוכחותי היתה בלתי מורגשת. זה היה הרגע להביא את המצלמה. קליק אחד הספיק

עודד וגנשטיין – כתב וצלם, מתמחה בצילום למגזינים בקרב תרבויות ברחבי העולם. מתגורר במושב במרכז הארץ ועובד כמדריך צילום בכיר בגליץ, בית הספר לצילום. לאתר

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין מסע אחר, פברואר 2013