יוסי מרשק משתף בכאב: "אישה ירקה עליי ברחוב מול הבת שלי"

יש רגעים שבהם הפיד נעצר. בתוך ים של שמלות ודרמות ריאליטי, פתאום עולה קול שמדבר מדם ליבו ואת פשוט לא יכולה לגלול הלאה. זה בדיוק מה שקרה אתמול, כשיוסי מרשק, שחקן ויוצר ותיק ומוערך, העלה מונולוג מטלטל במסגרת הפודקאסט שלו, "לך תחפש" מבית אול אין פודקאסטים – ספיץ' שהתפשט במהירות ברשתות והפך לשיחת היום. אמירות פוליטיות הן אוברייטד, כשמדובר בטקסט אישי, חשוף ובעיקר מודאג.

>> פחד ותיעוב: ראיתי בעיניים את מה שקרה מתחת לבית של לוסי אהריש

"השבוע הבת שלי ראתה איך יורקים על אבא שלה ברחוב", פותח מרשק את דבריו. "היא הייתה בשיחת וידאו עם סבתא, ואישה בת 60 בערך פשוט עברה לידנו, ירקה וקראה לי מגעיל. חודש לפני זה, הבן שלי בן השלוש ישב על האופניים ברמזור, גבר זר הסתכל לו בעיניים וצרח עליי, 'זאת המדינה שלי, היא לא שלך, הלוואי ותעופו מפה'. תראו, אני לא פה כדי לבקש רחמים, אני פה כי איבדנו את זה. אנחנו בשיא של פשיטת רגל מוסרית, אובדן גבולות מוחלט. במשך שנים אנחנו מלמדים את הילדים שלנו שאסור לקלל, שאסור להרביץ, שצריך לכבד, ואז הם יוצאים לרחוב ורואים שמבוגרים הם הראשונים ששוברים את הכלים. הם רואים שהשנאה חזקה יותר מהשליטה העצמית. הם רואים אנשים שמוכנים לזהם נפש של ילד בן שלוש, רק כדי להקיא את התסכול שלהם".

"עכשיו תקשיבו לי טוב בבקשה", ממשיך מרשק עם מסר חד, "ברשת תקללו, תלכלכו, תקיאו אחד על השני – הפכנו את המקלדת לביוב, וגם לי יש חלק בזה. אבל ברחוב? ליד ילדים? מי אתם האנשים האלה? ככה חינכו אתכם? זה באמת עושה לכם טוב בלב לטנף את הפה מול פעוט? אנחנו בדרך לבחירות מדממות, הכי קשוחות שהיו פה. הפוליטיקאים, לצערי, לא יכבו את האש – זה משרת אותם שהיא בוערת. אבל אנחנו אמורים להיות המבוגר האחראי. אם לכולנו אכפת מהילדים שלנו, בואו נוציא אותם מהטירוף הזה. נריב, נתווכח, נפגין, אבל את הילדים משאירים מחוץ למשחק".

הכוח של המונולוג הזה טמון בזווית שלו: לא עוד מרמור על "המצב", אלא חרדה הורית חשופה, כמעט רדיקלית. הרגע שבו ילדה רואה מבוגרת יורקת על אבא שלה. הרגע שבו פעוט בן שלוש הופך לשק חבטות של שנאה שלא קשורה אליו. מרשק לא מבקש רחמים, להפך, יש שם וידוי לא קטן: "גם לי יש חלק בזה". הכרה בכך שהשיח האלים לא נולד רק בכנסת או באולפנים, הוא מחלחל גם מהמקלדת של כולנו. ויש משהו כמעט בלתי נסבל בפער הזה: אנחנו מטיפות לילדים לכבוד, לאיפוק, לסובלנות, ובאותה נשימה מתפרקות מולם ברחוב. לא בטוקבקים אנונימיים, אלא במרחב הפיזי, מול עיניים קטנות שסופגות הכל. זה כבר לא רק עניין פוליטי, אלא חינוכי. איזו דוגמה אנחנו נותנות כשהכעס גובר על האחריות? כשהפוליטיקה גוברת על לבבות רכים של פעוטות?

"הפוליטיקאים לא יכבו את האש", הוא אומר, ומסמן גבול ברור: האחריות לא נעצרת בכנסת. היא מתחילה ברחוב. ובעיקר, ליד ילדים. אפשר לא להסכים. אפשר להתווכח. אפשר לכעוס. אבל הבקשה שלו פשוטה ובסיסית: תשאירו את הילדים מחוץ למשחק. בעידן שבו נדמה שכל דבר הוא תוכן, וכל תוכן הוא קרב, המונולוג הזה מזכיר שיש גם קו אדום. והוא עובר בדיוק בגובה העיניים של ילד בן שלוש.