יום האם הפרטי שלי

עשרה קבין של אופטימיות ירדו לעולם, תשעה מהן קיבלה אמא שלי. תמיד עם חיוך וחיבוק ומלאי בלתי נדלה של אנרגיות טובות, יצירתיות, אור ואהבה. מנשים רבות אני שומעת קיטורים על אמא שלהן – הלחוצה, המלחיצה, ההיסטרית, ההיסטורית, המפנקת יותר מדי, המתייחסת פחות מדי, העסוקה מדי, המציפה מדי, זה אף פעם לא במינון המתאים.

חוץ מאמא שלי. היא תמיד זמינה עבורי לכל דבר, החל מלהגיע ממרחק ברכבת ולהכין לי מרק עוף כשאני חולה, ועד ללבוא איתי לשופינג כשהיא חוזרת מיום ארוך בעבודה. ולא, אני לא בת יחידה. יש לי עוד שתי אחיות ביולוגיות ועוד כמה שנוהגים לקרוא לאמא שלי אמא. יש לה בלב מקום לכו-לם.

סוד החברות

למרות שהיא לא אלופה בבישולים, לא משנה כמה אנשים ייכנסו הביתה ברגע נתון, תמיד יעמדו סירים על האש ויהיה לכולם מה לאכול; למרות שהיא לא אלופה בטיפוח ולא מבלה את זמנה בפינפונים ומניקורים והתלבושת הרשמית שלה כוללת ג'ינס וטי-שירט, כבר היה מי שעצר את אבא שלי ברחוב, הצביע עליה ואמר לו: "איזו בת יפה יש לך!". כזו היא. הכל בפרופורציה הנכונה ובמינון הכי בריא. אנרגיות טובות כבר אמרתי?

גם בחברות אמא שלי אלופה. היא אוספת אותן מכל מקום – מאמהות מהגן כשהיינו קטנות, דרך נשים מהחוג לריקודי עם, מישהי שפגשה בטיול לחו"ל, ההיא מההסעה לעבודה ועד הספרית הקבועה. כילדה אני זוכרת שיחות טלפון אינסופיות וביקורים לקפה ועוגה במטבח הקטן, שכונה "מטבח מגומי" – כי כמה שנכנסו בו, תמיד היה מקום לעוד, ועד היום הוא מרכז השיחות הגועש של בני הבית על חבריהם, המתקבצים מתי שבא (לכולם יש מפתח). מכיוון שיום האם כבר מזמן נקרא יום המשפחה, יום האישה הבינלאומי שחל למחרת יום הולדתה הוא רק תירוץ להקדיש לאמא שלי את הטור הזה, כמי שלימדה אותי, בין היתר, את סודות החברוּת.

"המוטו שלי הוא שכולם ירגישו בבית", היא אומרת. "כל מי שנכנס יכול לפתוח מקרר, להשאיר בגדים לכביסה, לישון אצלנו, להכין לעצמו קפה או לבשל אם בא לו. אני אוהבת את חוסר הפורמליות, את התחושה הלא מכופתרת ואת החמימות (כן, תמיד כולם במטבח). לעולם לא רבים אצלנו – גם אתן שהייתן קטנות, וגם הנכדים עכשיו. הכל בטוב וברוגע. יש שיחות נפש ומנסים לפתור בעיות, למי שמבקש. וצר לי שאני מאכזבת את אלה שמחפשים להתנגח או לכעוס. כל מה שאנשים בוחרים לעשות מרצונם החופשי – טוב בעיניי. גם אותך ואת אחיותייך קיבלתי עם השיגעונות הפרטיים של כל אחת (בינינו, מה זה שיגעון? משהו שלא בנורמה הפולנית/ הייקית?), וכך אני אף מעודדת אחרים – ללכת עם הלב ולא בהכרח לפי מה שמצפים ממך".

יאמי: מרק הבית

אצל אמא שלי, מתכון זה כמו ציור. לוקחים מה שיש בבית, ומערבבים. בחורף היא מכינה כל יומיים מרק אחר, מה שבא. למשל: 2 גזרים קלופים וחתוכים, 2 בטטות קלופות וחתוכות, תפוח אדמה קלוף וחתוך (ושטוף 3 פעמים), ברוקולי, אפונה, גרגרי חומוס. מתבלים בטבליות (קפואות או תיבולית), חווייג' למרק או קארי, מביאים לרתיחה ומבשלים חצי שעה. מועכים בממחה ידני או חשמלי, והמרק סמיך, מהביל ונפלא (הערת הכותבת: בגלל שאבא שלי צמחוני, נעדר עוף ממרקי הבית).

יצירתי: חמסה למטבח

עשרה קבין של יצירתיות ירדו לעולם, תשעה מהם קיבלה אמא שלי. תמיד אמרנו שהיא מציירת על כל מה שלא זז בבית (בעוד אחותי הקטנה מציירת על מי שכן). כשהיינו קטנות היא ציירה לנו על הקירות, והיום היא מתמקדת בציור על עץ. מה? חמסה מעץ, מפית מצוירת, צבעי אקריליק, דבק למפיות. איך? צובעים את החמסה, כשבמקום שרוצים להדביק את המפית צובעים לבן, כי כל צבע אחר משפיע על צבע התמונה. גוזרים את הציור מהמפיות. שימו לב שכל מפית מורכבת משתיים-שלוש שכבות נייר דק. יש להפריד את השכבה העליונה המודפסת בעדינות. אחרי שהצבע התייבש, מורחים עליו מעט דבק-מפיות, ומניחים את התמונה לאט ובזהירות. קושרים בקצה חוט רפיה עם חרוז. "אין כמו יצירה שממלאת את מאגרי הנפש", היא מסכמת.

מה גברים רוצים?

מילה של אמא שלי: "מה גברים רוצים? בשלוש מילים: אהבה ותשומת לב. את הבעל אני משתדלת לא לקפח. נותנת חופש לתחביבים שלו, כמו שהוא נותן לי. משוחחים הרבה, מנסים לעשות דברים ביחד, ולא שוכחים לאהוב (את העייפות שמים בצד, כי היא תמיד קיימת). ואציין שהוא שותף אמיתי לבית הפתוח וללב הרחב לכל אחד (גם הוא אוסף חברים)".

מילה של אבא שלי: "המוטו שלי בחיים הוא לקבל את המציאות באהבה, ויותר ממנה את הקרובים לי. בשום אופן לא להיות שיפוטי, לא להעביר ביקורת על היקרים לי, לקבל אותם באהבה כמו שהם ולחוות רק את הטוב שבכולם".